על ההצגה "מטומטם כמו המלט"
מאת: לי לוריאן
רובן גונזלס גלגו חי חיים, והעלה אותם על הכתב. באה קבוצת שחקנים, לקחו את הסיפור והביאו אותו אל במת התיאטרון. הפיחו בו חיים. ההצגה "מטומטם כמו המלט" של תיאטרון מיקרו היא עבודת תיאטרון מדויקת להפליא של פעולת העיבוד – ממילים, ספר, שחור על גבי לבן, לשחקנים, חפצים וגילום חי על גבי במה שחורה.
גלגו נולד במוסקבה עם שיתוק מוחין ובילה את ילדותו בבתי ילדים לנכים בברית המועצות של שנות ה-70. הסיפור וההצגה מציגים את הפנימייה כבועה מנותקת מהעולם, מצד אחד, אך גם כמראה קשה למציאות והחברה הדכאנית שבחוץ, מצד אחר. על הבמה אנו פוגשים דמויות שונות מבית הילדים, כמו דודה קלאבה המטפלת הרעה או מישה, ילד זריז לשון. ילדים בלי רגליים, ילדים בלי ידיים, ילדים עם ראש גדול שאין להם דבר מלבד המילה והמשחק.
דמותו של גלגו מחולקת לשניים – גיא כהן מגלם את הילד ויפים ריננברג את המבוגר, קורא מתוך הספר על חייו שלו וטווה את ההתרחשות הבימתית. הופעתו של ריננברג (שגם תרגם את הסיפור), קצב דיבורו, הווליום של הקול ומבטו על המתרחש, נותנים טון ייחודי להצגה כולה.
ההצגה מתחילה מפעולה פשוטה – קריאה בסיפור. התחלה זו נותנת לקהל פתח קטן לתהליך היצירה עצמו. הכל התחיל מקריאה בסיפור, מקריאת מילה אחת. בסיפור ובהצגה ישנו מתח מתמיד בין עולם המילים, עולם של שפה ולימוד, לבין המציאות האכזרית, המוגבלות של הגוף ויחסה של החברה. “מחוץ לספרים היה חרא, בתוך הספרים היה טוב", מעידה דמותו של גלגו בהצגה.
לצטט את שייקספיר, ללמוד אנגלית, להטות פעלים, לכתוב במחברות ובעטים, ולנבור במילונים, עומדים כנגד הניוון של השרירים והאתגר הגופני. אותו מתח מתנקז בצורתו המורכבת ביותר בסצינה המספרת על מכות שהולך אחד הילדים עם סטודנט מהעולם שבחוץ, על רקע ריב סביב בחורה. סטודנט הוא אחד שלומד, שוחר ידע ומידע. אך הנער מן הפנימייה, מחוסר רגליים, מפיל אותו על הקרקע ושובר את רגליו, כך שהסטודנט נזקק לקביים. הילדים מתפלאים מדוע לא המשיך הסטודנט להילחם, הם לא רואים בפגיעה ושיתוק הרגליים עילה להפסיק מכות. ובטח לא עילה להפסיק ללמוד, לקרוא ולכתוב.
עולם המילה והספרות מרחיב את היקום של הילדים מעבר לשחור-לבן של המציאות. הם חווים אלימות והשפלה, בפנימייה הממוקמת בעולמה האכזר של הדיקטטורה הקומוניסטית. התיאטרון מרחיב את עולמה של הספרות הכתובה. השימוש בחפצים ועיצובה היפה של נטלי קוליקובה מאפשר, באמצעים פשוטים מאוד, לייצר משמעויות נוספות ופואטיות לכל דמות בהצגה. דודה קלאבה היא כפפת עבודה אדומה, ילד עם ניוון הוא ראש דלי פח. השחקנים נאלצים להשאיל יד או זרוע לדמות המתגבשת מהנפשה של חפצים רדי-מייד (Ready-made) והתחושה היא של גוף מבותר, תמיד חלקי.
המשפט האהוב עליי מן ההצגה הוא “לאבד את עצם שם העצם פעולה". משמעותו, אולי: המגבלה והניוון הפיסי הם זעזוע לגוף, לתחביר הלשוני ולדקדוק של הסדר החברתי. מה קורה לחברה (פנימייה או מדינה) שנשלטת על ידי הגבלה של תנועה (מחשבתית, פוליטית, גופנית)? מה תפקידה של הספרות בקרב נגד צמצום האנושיות והחמלה? כמה בחירה יש בעולם שמתכווץ להישרדות, לחיים או מוות?
צוות השחקנים של תיאטרון מיקרו מכניס אותנו פנימה לסיפורו האוטוביוגרפי האישי של רובן גלגו וגם מציב בפנינו שאלות חברתיות מקיפות. והוא עושה זאת עם הומור, יצירתיות וחן.
מטומטם כמו המלט
תיאטרון מיקרו
מאת: ראובן גונזלס גלגו
עיבוד ובימוי: אירנה גורליק
מתרגם ושותף ליצירה: יפים ריננברג
שחקנים/ות: יוסף אלבלק, גיא כהן, גבריאלה ליצ'מן, יפים ריננברג
עיצוב סאונד: יבגני לשצ'נקו
עיצוב תאורה: אנדריי יורשקין
עיצוב בובות ואימג': נטלי קוליקובה
בניית תפאורה ופועל במה בהצגה: ואדים ירוחין
מועדים נוספים:
14/5/22 20:30
ההצגות מלוות בכתוביות תרגום בעברית וברוסית
למועדים עתידיים בדף ההצגה בתיאטרון מיקרו – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 