על ההצגה "אונייגין, הערות שוליים"
מאת: אביבה רוזן
אלכסנדר פושקין היה בזמנו, ונחשב עד היום, לבכיר משוררי רוסיה. היצירה 'יבגני אונייגין', נחשבה לטובה ביותר שלו. יצירה זאת, בה פושקין מתאר, בין השאר, את תקופת הגלות אליה נשלח באוקראינה, מקבלת עכשיו משנה חשיבות. בחלוף השנים, אוקראינה חיבקה את זכרו של פושקין, ובאודסה, אחת מהערים בה שהה בגלות ומקבלת התייחסויות שונות ב'יבגני אונייגין', יש מוזיאון לזכרו.
יש הרבה מהמשותף לרוסים ולאוקראינים, גם במורשתם התרבותית, אבל גם יש לא מעט מהמפריד. האוקראינים, הם שוחרי חופש, מסורים למולדתם ומוכנים להילחם עליה גם במלחמה הנוכחית, ובדרך נאלצים להתמודד עם תלאות קשות, להיקרע מהשגרה המוכרת ולחוות קשיים וטראומות, שלצערנו עדיין לא חלפו מהעולם.
ובחזרה להצגה החשובה שמציגה את יצירתו של גדול המשוררים.
תיאטרון גשר מציג, זו הפעם השנייה, את "אונייגין, הערות שוליים", מחזה שמבוסס על יבגני אונייגין אך כולל לא מעט אפיזודות מחייו של פושקין עצמו. שוב, עידו מוסרי משחק את פושקין. בפעם הראשונה, בשנת 2005, הבמאי יבגני אריה בחר במוסרי הצעיר גם בזכות מראהו החיצוני. הפעם, מוסרי בשל הרבה יותר לתפקיד, ומשחקו מרשים.
למרות מראה חיצוני לא מלבב, פושקין כבש את לב הנשים ואף התפאר בכך ששכב עם למעלה ממאה נשים עד שהתחתן עם אשתו נטליה, אחת מיפות הנשים ברוסיה. הוא, שהצמיח קרניים לבעלים רבים כל כך, איבד את חייו בדו קרב עם מאהב של אשתו בגיל 37. בכך היה המחזה שלו נבואי ממש.
חייו ודמותו של פושקין מוצאים את עצמם על הבמה בהצגה זאת לא פחות מהדמויות מהמחזה. השחקנים על הבמה מספרים על החיים ברוסיה, בעיקר חיי האצולה כמובן, בימים שלפני המהפכה הגדולה. רוסיה הגדולה, הדקדנטית, בה האצילים העשירים חיים חיי בטלה והוללות, מתאהבים ובוגדים בנשפים נוצצים מחד, ומסריחים מהיעדר היגיינה בסיסית מאידך. תיאורי הריחות הקשים באולמות המפוארים והעמוסים כל טוב הומוריסטיים לעילא. ההומור שנכנס לעיתים בדלתות האחוריות מקליל את האווירה העמוסה.
יבגני אונייגין הוא, מבחינות רבות, ייצוגו של פושקין עצמו. למרות שאונייגין מתואר באור שלילי למדי, כבטלן, רודף נשים ואישיות שלילית למדי, פושקין ראה בו פן של אישיותו. סופו של פושקין, לעומת זאת, היה בדיוק כסופו של לנסקי, חברו הטוב של אונייגין, שנהרג מידיו בדו קרב טיפשי.
הבמאי הבינלאומי המצליח, אלביס הרמניס, מביים בצורה מבריקה עולם רוסי שמסוגל לדבר את השפה המודרנית. הוא עושה זאת, בין השאר, באמצעות התחלה בה השחקנים מדברים את עצמם. בהמשך, הדמויות משחקות בגוף שלישי. 'אונייגין אמר', 'אולגה עושה'. כך למעשה, השחקנים מדברים את הדמויות, נותנים להן קול ואישיות, אך עושים זאת כאילו היו צופים מהצד, שגם מבליעים את דעתם על הנעשה על הבמה.
התפאורה הדחוסה של רהיטים מייצגים, אינה מביאה את הזוהר של חיי האצולה אלא תחושה של עומס פיזי ורגשי, שמתכתב עם האינטנסיביות הרגשית שבין הדמויות. האולם, למרות אימת הוריאנטים החדשים, היה מלא, בעיקר בדוברי רוסית. פושקין מדבר, מן הסתם, בקול רם וצלול במיוחד עבורם. כמה זוגות שאינם דוברי רוסית נעלמו בהפסקה של ההצגה הארוכה.
מן הראוי לציין כי תקופתו של פושקין היא כמובן תקופת הצאר, האצולה והתקופה הדקדנטית שלפני עליית הקומוניזם. עד כמה המהפכה הקומוניסטית והשלטונות הדיקטטוריים שבאו בעקבותיה, עד לדמוקרטיה הפריכה שלפני שלטונו של פוטין שינו את הנפש הרוסית? זה כנראה עניין להצגה אחרת.
אונייגין, הערות שוליים
תיאטרון גשר
תרגום: הערת שוליים – רועי חן; אונייגין – יואל נץ
בימוי: אלביס הרמוניס
משתתפים: עידו מוסרי, שלומי ברטונוב, פיראס נסאר, לנה פרייפלד, נעמה מנור
תפאורה: אנדריס פריירברגס
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: גלב פלשטינסקי
מועדים נוספים:
2/5/22 20:00
למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון "גשר – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 