בודדה במערכה

מרתה מארחת

מדור חדש-ישן בו מרתה מפרסמת כתבות של כתבות אורחות


על ההצגה "בדדה"

מאת: רות חוף

היצירה "בדדה", שנוצרה ומבוצעת על ידי שי פרסיל, יוצרת רב תחומית, בובנאית ופרפורמרית, עלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרון עכו 2021. זוהי יצירת במה אינטימית בתיאטרון בובות וחפצים המזמינה הצצה אל שגרת החיים של בדדה – אישה שחיה לבד בדירתה הקטנה, ואין לה קשר עם החוץ. מתוך כך, היא יוצרת יחסים עם הבית עצמו וחפציו. זאת יצירה המספרת על הנפש ומהלכיה הנסתרים, דרך מנגנונים של הפעלה, הנפשה, קשר ופעולות היומיום כמרחב המעניק ומחסיר חיים. דבר זה, מתבטא במוטיבים המרכזיים ביצירה

אך לפני הכל, גילוי נאות, שי היא חברתי הטובה, אך איני כותבת כדי להפגין את היכולות הטובות של היצירה הזו, אלא כדי ללמוד אותה עוד ולהבין לעומק את הרבדים הגלויים והסמויים של היצירה.

הדמות הראשונה איתה אנו נפגשים בהצגה היא בובת אצבע המולבשת על אגודלה של פרסיל, המפעילה. זוהי בובה עם ראש גולמי עשוי עיסת נייר, אצבעות, פיסת בד המשמשת ״בגד״, ורגלים מפלסטיק של בובת ברבי. שעטנז בו כל מרכיב חשוב וכולם יחדיו יוצרים דמות שאין לה קשר עם סך חלקיה. הראש שנעשה בעבודת יד לא מתקשר עם הרגליים המלאכותיות המיוצרות במאות אלפים אי שם בסין. הפער בין החלקים מצביע על המרחק והבדידות הטבועים בבובה ממהותה. מה שמחבר אותה זה כף היד המעניקה מראה ביזארי ופיוטי ומהווה המרחב ההבעתי של הדמות. היד היא גם אפשרות הפעולה של הדמות, אבל מגבלות הבובה מדברות בעד עצמן –  אם היא תאחז במשהו, יפרדו הרגלים מהראש והיא תתפרק.

"בדדה". צילום: חיים יפים ברבלט

בשלב מסוים בהצגה, מגיע לביקור, הישר מהעולם שבחוץ, מהדק שנראה כי הוא ביחסים מתמשכים עם הבובה, יחסים מעוררי אימה ומשעשעים בו זמנית. בדדה הבובה והמהדק מתחילים לעשות סקס גרוטסקי ומנוכר, בשלב זה פרסיל מפסיקה להיות בתפקיד מפעילת בובות ניטרלית, היא נכנסת לתוך העולם שבראה. זה קורה כשהצפייה מבחוץ הופכת להיות בלתי נסבלת עבורה כיוצרת. בפעולה זו היא מטמיעה את הבדידות בגופה, המבט המנפיש והיד שהשאילה לבובה הופכות שלה, והיא, במלוא גודלה, ממלאת את כל המרחב המוקצה עבורה בבית הבובות. היא מתפצלת מהבובה והופכת להיות הדמות, אך באופן מעניין, בפעולת הפיצול היא מעמיקה את הסימביוזה שלה עם הבובה.

בפעולת האיחוד הזו היא גם יוצרת עימות בינה לבין הבובה ששוכבת עם המהדק, הניכור משתמע מהרעש שכביכול מגיע מעבר לקיר אבל בעצם נמצא בנפשה. כשמשתרר שקט היא נרדמת. מונחת במצב השברירי ביותר, של שינה. ומהו מרחב השינה שבמופע? האם המפעילה חולמת את הבובה או אולי להיפך, הבובה חולמת את המפעילה? השינה היא המרחב הלימינלי בו הפער בין השתיים מִטשטש, כל אחת מהן זקוקה לשנייה כדי להתקיים: האחת מנפישה ומקיימת את השניה, והאחרת זקוקה לבובה כדי לספר את מה שהמילים מנועות מלספר. בשינה, המרחב הסימביוטי מתערפל והשתיים הופכות דמות אחת.

מוטיב מרכזי נוסף ביצירה הוא היחסים בין הפנים לחוץ. לאורך המופע מתעוררות ונשזרות שאלות רבות –  האם בדדה תצא מהבית? מה מביא איתו החוץ כאיום חיים ממשי וכיצד מרחב הפנים מתפקד? האם כמשענת קיומית עבור הדמות (ודמויות המשנה, חלקי נפשה) או שמא המרחב המאיים עצמו? הקונסטרוקציה ש(זהירות ספויילר) קורסת על בדדה הגדולה בסוף המופע, היא ״הבית״, כביכול המרחב המוגן, ונוצר פה פרדוקס. המרחב הקלסטרופובי הידוע בו מרפדת את עצמה בדדה כדי להימנע ממפגש עם החוץ, הולך וסוגר וחונק, ובעצם לא מאפשר לה להתקיים.

במרחב הצפוף הזה אין מקום לאדם נוסף. בדדה מקדשת את בדידותה. הדלת המפרידה בינה לבין החוץ נטולת צירים, דלת שלא סוגרת דבר, שניתן להזיז ממקום למקום מאחר שאין משמעות לקיומה. בעולם סגור כל כך ומאיים, הדלת אף פעם לא נעולה, אין קירות והחוץ תמיד יזלוג פנימה. לאחר שבדדה הגדולה נרדמת היא מתעוררת שוב באותו המרחב המוכר ועורכת מעין טקס התעוררות בו היא מתפשטת, מתלבשת, מכינה קפה, מושיטה יד לבסקוויט, טובלת בקפה ואוכלת. בטקס  זה לכל פעולה יש בדיוק את הסנטימטרים הספורים הנדרשים לביצועה. הכל נעשה בהושטת יד, בדדה עושה שמיניות באויר שהכל ישאר במקומו, אלו תנועות של לוליינית של בדידות. הקיום של בדדה מהונדס והפעולות מקרבות ומרחיקות בו-זמנית מהאפשרות שלה לגאול את עצמה. מצד אחד, הן מעניקות ביטחון ואחיזה במרחב פנימי מגונן וידוע, ומצד שני, הן מאיימות מגבילות התרחשויות אחרות שעלולות להפר את הסדר. 

לצדה של בדדה, הדמות המוחפצת ביותר על הבמה היא המהדק שנכנס לפתע לסט, חפץ שגרתי, ששובר לכאורה את עקרונות השפה הבימתית הבובתית. החפץ-מהדק ספק מאהב, ספק רוצח, ספק כלב, מגיע מן החוץ המאיים ומפר את מרחבי הפנטזיה האומניפוטנטיים-אימפוטנטיים של בדדה הבובה. מערכת היחסים בין הבובה למהדק היא באופן המילולי ביותר יחסים בין בובה למהדק, משמע הנם בלתי אפשריים. בדדה יכולה רק לפגוע בעצמה באמצעות אותו מהדק מאהב. אך בעולם שנוצר על הבמה, יחסים מתקיימים רק בין דמות לבין עצמה, מושג האחר לא קיים, כל דמות היא חלק מתוך המערך הנפשי של בדדה. כל עוד המהדק ער, בדדה בסכנה. רק כשהמהדק נרדם היא מסוגלת להגיע לסיפוק – היא מתלהטת ומתחילה לרקוד, זאת סצנה של בדידות נוגעת ללב, כפות הידיים מצטרפות זו לזו והופכות לכנפיים שמזכירות ואגינה. נוצר רגע יפהפה של עינוג עצמי שמתקיים רק כי המהדק ישן והבדידות נשמרת כמו מקדש. בהמשך המופע, כאשר נולד מהדק קטן החף מכל סממן בובתי של אמו (בדדה הבובה), נשאלת השאלה האם העולם ממשיך לתפקד באופן סגור – כל בובה וחפץ נשמרים רק במרחבי הזיהוי והבדידות שלהם? או שמא האפשרות של בדדה ללדת מהדק תינוק ולקחת עליו חסות היא פתח למערכת יחסים?

צילום: חיים יפים ברבלט

ברגע בו בדדה הגדולה עומדת לעשות צעד ולצאת מתוך הקונסטרוקציה, הבית, נולדת בובה נוספת, אני משתמשת במילה נולדת מאחר שלפתע אנו מבחינים בבובה המונחת בתנוחת ילוד על הבטן שלה. בדדה לא מופתעת מהמפגש, היא ציפתה לו. זאת בובה מזן אחר, מעוצבת, דמות של גבר, לא צעיר, לא מבוגר, עם פנים עצובות עצובות. פעם נוספת השפה הבימתית ״נשברת״ ונוכחת בחירה במסלול מסוים, העיצוב של היצירה הוא דימוי נוסף לעולמה השבור, הכאוטי של בדדה ולאחרוּת השוכנת בין הדמויות. הבובה-גבר מנסה פעם אחר פעם לקפוץ אל מותו, אך עם כל ניסיון הוא נולד מחדש. הניסיון מועד לכישלון, שהרי בובה לא יכולה למות. הוא כלוא במעגל סיזיפי של חיים לשם המוות – אין לו גאולה. הבובה-גבר הנו הדיכאון, שמתעורר כשמתעורר. המרתק הוא שהיד הזורקת אותו אל מותו היא גם היד שאוספת אותו ומחייה אותו. גם פה יוצרת בדדה מרחב קיום בלתי אפשרי, בו רק הסיזיפי, הדיכאוני, המתיש שסגור בתוך עצמו, יכול להיות הנרטיב של חייה.

בדדה חיה בעולם נטול כל זיקה. עולם של יחסי הזרה, מרחב נטול כל אינטימיות. אך חווית הצפייה אינטימית להפליא. נוצר קשר מרגש בין היוצרת לקהל. חיבור של הזדהות ואמפטיה עם הכנות והחשיפה שמתרחשת על הבמה. בדדה היא חלק שנמצא בתוך כולנו, חלק בנפשנו שאנו מעדיפים להדחיק, אך במופע נוצר לו מקום. זאת מחווה יפהפיה למכוער, הכואב והמודחק.

בדדה

מאת ובביצוע:  שי פרסיל

עיצוב תפאורה: איתמר מנדס פלור

בניית תפאורה: ג׳רמי רבון, שמרי חגי, איתמר מנדס פלור

עיצוב בובות ואביזרים: שי פרסיל

עיצוב פסקול: גיל לביאֿ

עיצוב תאורה: שי סקיבא

ליווי וייעוץ אמנותי: אריאל דורון, עופר עמרם, חיים יפים ברבלט.

אימג׳: אילן בשור

מועדים נוספים:

1/3/22, המזקקה, ירושלים.


אזור פרסומי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s