Catch the fire and pass it on

על ההצגה "לילה לבן"

מאת: אירית ראב

בשנת 1963, ג'יימס בולדווין, סופר ומחזאי אמריקאי, כתב מכתב לאחיינו, שפורסם בספר "The Fire Next Time", והדריך אותו כיצד להיות צעיר כהה עור באמריקה של אז. במילים מצמיתות ונוקבות, בולדווין עודד את אחיינו הצעיר להפנים כמה שיותר מהר כי, בתרגום חופשי, "נולדת לחברה המבהירה באכזריות, ובכמה שיותר דרכים, שאתה בן אדם חסר ערך. אתה לא נועדת לשאוף למצוינות, אלא אתה מצופה להשלים עם הבינוניות. בזמן הקצר שתהיה על כדור הארץ, תמיד יאמרו לך לאן ללכת, מה אתה יכול לעשות, איך אתה יכול לעשות את זה, איפה אתה יכול לגור ועם מי אתה יכול להתחתן." במקביל לכך, בין השורות, בולדווין עודד אותו לשבור את הנורמות ולהגשים את עצמו, בדיוק כפי שהוא, ללא תלות במשוכות החברתיות שהוצבו לפניו.

המסמך של בולדווין פורסם באותה התקופה בה פעילי זכויות האדם בארצות הברית של שנות השישים צעדו את זכותם לשוויון וכבוד, ונחשב בזמנו לחסר תקדים. אך לצד זאת, בולדווין עצמו ציין במאמר מוסגר במניפסט החדשני שלו, שסביר להניח שמרבית בני תקופתו, מהרוב השולט של החברה, יחשבו שהוא מגזים, שכן מים רבים מאוד זרמו מתחת לגשר מאז ימי מלחמת האזרחים, ומצבם של האפרו-אמריקאים השתפר לאין שיעור ממה שהיה טרם ימיו של הנשיא אברהם לינקולן. זה פשוט לא אותו עולם ולא אותם ערכים. גם כיום, יש שיאמרו כי על אף המילים המצמיתות של בולדווין, ועל אף שאי אפשר בשום פנים ואופן לשכוח את הנרטיב ההיסטורי של האפרו-אמריקאים, עברו שנים רבות מאז שמרטין לותר קינג אמר לראשונה שיש לו חלום, ובשורה התחתונה – הרבה מאוד השתנה מאז. כיום, אדם לבן פשוט לא יכול לרמוס או להרוג אדם שחור, ולהמשיך ללכת כאילו שום דבר לא קרה. האמנם?

חדשות לבקרים, הלהבה מתלקחת בשנית. אך לא באופן גלוי, כמו אותם לינצ'ים ושריפות שבוצעו על ידי אסופות אנשים בבגדים לבנים כלפי קהילות ויחידים, רק בגלל שהיו שונים מהם. כיום, אחת לכמה זמן שוטר לבן חונק אדם אפרו-אמריקאי תחת אמתלת החוק. בניגוד לתקופות עבר, בהן הבליגו וחיכו שהסערה תחלוף, כיום רבבות יוצאים לרחובות בדרישה לשוויון, כבוד, הכרה וצדק אמיתי.

כמו שם, כך גם פה, בישראל של 2021. חדשות לבקרים, צעיר אתיופי נהרג כי היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, רק בגלל שישב על ספסל בשכונה בלילה, וצחק עם חבריו או נעצר לבדיקה שגרתית על ידי שוטרים שחשבו שהוא מאיים עליהם.

נושא חשוב זה, עולה כיום על במת תיאטרון הקאמרי בהצגה "לילה לבן". אמנם, חייהם של בני הקהילה האתיופית קיבלו בשנים האחרונות ביטוי מגוון על הבמה, אבל לא ככה, באופן בוטה לטובה כמו שהיצירה המצוינת הזו מציגה, ועוד בתיאטרון רפרטוארי ממסדי כמו תיאטרון הקאמרי.

"לילה לבן". צילום: כפיר בולוטין

עלילת ההצגה מוכרת עד כאב – אלישבע מגיעה לתחנת המשטרה באישון לילה, מאחר שבנה בן השמונה עשרה, אדיס, לא ענה לה לטלפון כבר משמונה בערב, והיא דואגת, מאוד. השוטר המקבל את פניה, שפשוט היה בתורנות באותה שעה, מנסה להרגיע אותה, אבל לא באמת נותן לה אינפורמציה אמיתית שיכולה לסייע, ופשוט נותן לה להמתין. דבר זה, משתנה באופן מוחלט כאשר הגרוש שלה מגיע לתחנה, ובזכות צבע עורו הלבן, השוטר לא רק שמעניק לו אינפורמציה רבה יותר, אלא גם מתבלבל וחושב אותו לשוטר הבכיר יותר שאמור להגיע, מכניס אותו לעובי הקורה ואף מקטר על האישה האתיופית שמצפה ממנו לעמוד לרשותה ולעזור לה למצוא את בנה.

מנקודה זו ואילך, ההורים המודאגים מנסים להוציא כמה שיותר מידע שיאפשר להם להבין מה קרה לבנם, איפה הוא, וכיצד ניתן לשחרר אותו מהמעצר. לאורך ההצגה, השניים מתמודדים הן עם האטימות המשטרתית והן עם המשוכות הזוגיות שעברו בדרך, שהובילו אותם בסופו של דבר לפרידה. בסופו של דבר השוטר הבכיר מגיע, ומסתבר כי בניגוד למה שהשוטר התורן בן זכאי חשב, ובצורה מסוימת גם הצופים, זהו שוטר צעיר ממוצא אתיופי, שלא רק מכיר את חוקי המשחק, אלא הוא יודע כי בסופו של דבר, על אף הליברליות וההתקדמות, ישראל של היום לא כל כך שונה מאמריקה של בולדווין. כמו שם, גם פה, בני הקהילה צריכים להוריד את הראש, לשתוק ולהבליג. וזה מקומם בדיוק כמו שזה נקרא.

זו הצגה מצוינת גם מאחר שהיא מציגה באופן גלוי את הגזענות הסמויה ששוררת בחברה הישראלית כלפי בני הקהילה האתיופית, זו שמקבלת ביטוי באנשים שאומרים שחלק מהחברים הכי טובים שלהם הם אתיופים, והם שירתו איתם בצבא, אבל בחדרי חדרים, או כשהם נאלצים לעמוד בפקק בגלל עוד מחאה זועמת, הם מקללים אותם קללות גזעניות ומאחלים שיחזרו למקום ממנו הגיעו לפה. או יותר גרוע, אלו שבכלל לא יודעים שהם גזענים, מתייחסים באדנות לבני הקהילה וחושבים בנאורות שצריך לחמול ולהכיל את הזעם והתסכול שלהם, אך במקביל לכך דורשים מהם להבין את כללי המשחק בישראל של היום ולהתאים עצמם לרוב.

מעבר לנושא החריף, הקאסט מציג היצע משחק מרשים, מדויק ומעורר הזדהות. רות אסרסאי הנפלאה, שמגלמת את אלישבע, מבטאת באופן עוצמתי את תחושותיה של אמא שמבקשת להבין איפה בנה, אך נאלצת להבליג עם אטימות וגזענות ממסדית ופרטית. ישי גולן מפגין משחק מצוין בדמותו של ברק ברנע, עורך הדין ההו-כה-ישראלי, גרושה של אלישבע ואביו של אדיס. שמצד אחד מקבל ואוהב את אשתו ובנו כמו שהם אבל מצד שני אינו מבין או מקבל את חיפושי הזהות של בנו, את בגדיו המזכירים את זמרי ההיפ-הופ של אמריקה, או את רצונו להתקבל ללהקה צבאית במקום ללכת לשייטת, כפי שעשו הוא וכל הגברים במשפחתו.

יואב לוי, המגלם את השוטר התורן דביר בן זכאי, מפגין משחק משובח. הוא מעניק אתנחתא קומית נוקבת, בדמותו של השוטר שבסך הכל נקלע לסיטואציה וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור הביתה כדי לסרס את החתול העקשן שמעיר את אשתו, אך נאלץ להטרטר בין איריס השוטרת לבין ההורים הדואגים לבין השוטר הבכיר, וכל זאת כשיש לו דורבן ברגל. יש לציין לטובה גם את אדם קנדה, המגלם את השוטר הבכיר באופן מרתק ומעורר כעס במקביל, שמבטא את הייצוג של האתיופי החדש, לכאורה – זה שאינו מהסס לאזוק את ברק ברנע עורך הדין, רק בגלל שתקף אותו ודרש לדעת מה קורה עם בנו, אך במקביל, לא רק שהוא יודע את "כללי המשחק" ומבין כי בכדי להתקדם, עליו לבלוע את הכעס ולשתוק, הוא גם כועס שאלישבע וברק לא לימדו את בנם איך צעיר אתיופי צריך להתנהג בישראל, בכדי לשרוד. כמו שבולדווין לימד את אחיינו. כמו אז, כך גם היום.

צילום: כפיר בולוטין

התפאורה, שעוצבה על ידי ערן עצמון, גם היא מצוינת – מינימליסטית ומדויקת. היא מציגה את מתחם ההמתנה של תחנת משטרה שכוחת אל, וכוללת שני ספסלי מתכת, אינספור ארגזי קרטון גדושי תיקים שנסגרו בשל חוסר עניין הציבור, פח ומכונת משקאות וממתקים, וזהו. הבמה חצויה לרוחבה על ידי קיר חלונות זכוכית, שמאחוריהם הגשם יורד תדיר. בצורה זו, ההצגה מצליחה ליצור אינטימיות וקלסטרופוביה במקביל, הממחישות היטב את הסיוט הכי גדול של כל הורה שהוא. החלונות היוו גם תשקיף תיאטרלי לצופים, ולמציאות החברתית הקיימת כיום בישראל. זהו פיתרון אמנותי טוב, שתועל כבר בכמה וכמה הצגות אך לא מפסיק לרתק. באופן מעניין, גם בהצגה "גזע", שעלתה בשנת 2013 בתיאטרון חיפה, ועסקה באותו נושא בדיוק אך מנקודת מבט אחרת, היו חלונות בעומק הבמה. שתי התפאורות עוצבו על ידי אותו אמן, שנראה שהתכתב עם אמנותו שלו, אבל אין ספק כי התמה החלונית הלמה יפה את המציאות הבדיונית המוצגת על הבמה.  

התאורה הטובה של נדב ברנע, ליוותה באופן מינימליסטי כנדרש את המתרחש, והצליחה להמחיש את הלילה הלבן שהוצג על הבמה, את עליית הבוקר, ואת העובדה שתוך זמן קצר, חייהם של ההורים השתנו בבת אחת. גם התלבושות, שעוצבו על ידי רוני שימרון, הצליחו להקנות מראה ריאליסטי ואיכותי לדמויות, אך במקביל להוות כנגטיב סימבולי ליחסי הכוחות שהוצגו בהצגה.

כל אלו, הודקו יחדיו ביד אמנית – תמר קינן הפליאה בבימוי אמין, מכמיר, מעורר הזדהות ובלתי מתנצל. קינן, שעשתה צעד מבורך ביותר לעולם הבימוי, ומעניקה קול חדש ומרתק בעולם התיאטרון של היום, בין על במת הקאמרי ובין אם כמנהלת האמנותית של צוותא 2, הצליחה ליצור על הבמה יצירה שלא שיעממה לרגע. ההצגה היתה מחד נוגעת וריאליסטית, ומאידך, מאוזנת מאוד מבחינה בימתית – כמעט אף פינה על הבמה לא נותרה מאחור מבחינת העמדה ודיאלוג. עם זאת, לעיתים, הבמה היתה מאוזנת מדי. לאור ההתרחשות והקונפליקט אליהם נקלעים ההורים, והשאלה הנוקבת – מה אם קרה משהו הרבה יותר גרוע ממעצר? אולי היה זה ראוי יותר ליצור במה בלתי מאוזנת, שכן עוד מעט קט, במילה או מעשה לא נכונים, הספינה עלולה להתהפך על פיה.

בהתייחס לנעשה בקהל, יש לציין כי באופן מבורך ובלתי רגיל, לאור נושאי ההצגה, ניכר מגוון אמיתי בקהל הצופים. הלוואי שקודקודי הקאמרי ימשיכו עם המגמה הזו, וישכילו לשלב ביעדי הטלמרקטינג של הקאמרי גם יחידים ומשפחות מכלל הערים והשכונות בארץ. ועוד עניין אחד, שאישית אותי מחרפן בטירוף – מדוע באולם קטן יחסית, כמו הקאמרי 2, השחקנים צריכים להיות עם מיקרופונים אישיים על הבמה? מעבר לכך שזה מועד לפורענות טכנית, בייחוד כאשר המיקרופון מתחכך בבגדי השחקן ויוצר רחש וחוסר באלאנס מעצבנים עד מאוד (כפי שקרה לאחד השחקנים בהצגה בה צפיתי), למה אי אפשר להסתפק במיקרופונים בימתיים וביכולות הפרויקציה שיש לשחקנים המצוינים בהצגה?

אך לצד זאת, זוהי הצגה מצוינת, נוקבת וכואבת שמצליחה לחשוף בפני הקהל רבדי מציאות שטרם נתקלו בהם, או שמאידך, העדיפו להחליף ערוץ ולהתעלם. הצגה זו, מצליחה ליישם באופן תיאטרלי ונהדר את שירה המצמית של סוניה סנצ'ז שטוענת שחייבים לתעל את הלהבה שהודלקה, אך לתעל אותה לטוב – להפוך את האקדחים והאלימות למילים ומעשים, המשנים את המצב לטובה. וזו, בסופו של דבר, המטרה האמיתית ביותר של התיאטרון בכלל, ובייחוד היום.

לילה לבן

תיאטרון הקאמרי

מאת: כריסטופר דמוס בראון

עיבוד: גור קורן ועירד רובינשטיין

בימוי: תמר קינן

משחק: רות אסרסאי, ישי גולן, יואב לוי/יוסי ירום, אדם קנדה

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: רוני שימרון

מוסיקה: דפנה קינן

תאורה: נדב ברנע

עוזר במאית: עומר בולנז'ר כהן

מועדים קרובים:

13/1/22 20:30

14/1/22 12:00, 20:30

15/1/22 20:30

16/1/22 20:30

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s