על ההצגה "עוד חוזר הניגון"
מאת: אירית ראב
שנת 1970, תל אביב, אמצע הלילה. אלתרמן שוכב על מיטת בית החולים, מתהפך בין חיים למוות, בין אמת לבדיון. שלוש נשים מחכות על ספסל במסדרון – תרצה אתר, רחל מרכוס אמה ואשתו של אלתרמן, וצילה בינדר, המאהבת שלו. שלוש נשים, תהום של מתח ביניהן, ותקווה שאהוב לבן ייצא מן החולי, מהולה בפיכחון שסופו קרב.
שנת 2021, תל אביב, אמצע הערב. ההצגה "עוד חוזר הניגון" עולה על במת תיאטרון "הבימה" ומעלה באוב את דמותו של אלתרמן, והנשים החשובות ביותר בחייו – אשתו, בתו, היצירה והמאהבת.
ההצגה, המבוססת על הביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור, נוצרה על ידי המחזאי מוטי לרנר והבמאי משה קפטן, מתמקדת בעשורים האחרונים לחייו, החל בשנות החמישים ועד למותו, החל בפרסום "עיר היונה" וכלה בהוצאת "המסיכה האחרונה". היא מציגה את העימות העיקרי בחייו של אלתרמן, בין החיים לבין היצירה, בין הבית לבין הדרך שקוראת לו לצאת אליה, שוב ושוב ושוב ושוב, עם הכינור, המילים והאותיות, ולעזאזל ההשלכות.
כלל המרכיבים בהצגה הזו, החל בקאסט השחקנים והבימוי, דרך השירים והשירה, וכלה בתפאורה ובתלבושות, היו לעילא ולעילא. את שלוש הנשים גילמו שש שחקניות – מאיה מעוז מגלמת את רחל מרכוס הצעירה ושלומית אהרון מגלמת את מרכוס המבוגרת; אסנת פישמן מגלמת את צילה בינדר הצעירה, וריקי גל מגלמת את דמותה המבוגרת; הילה שלו מגלמת את תרצה אתר הצעירה, ואת דמותה המבוגרת מגלמת רוני דלומי (יש לציין כי מרבית השחקניות בהצגה, בעיקר אלו בתפקידים הראשיים, הנן בדאבל קאסט). למרות שבפני עצמו, היה זה מעט מוזר שצמד שחקניות גילמו דמות אחת, שכן פער הגילים בין הצעירה לבין המבוגרת לא היה כזה גדול. אבל בראייה נוספת, זה דווקא הוסיף למוצג על הבמה, שכן הדמות המבוגרת הציגה מעין בגרות ורציונליות, שהדהדו את הרגשות הבועטים והסוערים שעלו על ידי הדמות הצעירה, תמכו בהם ונתנו להם קונטרה.
מרכוס של מעוז ואהרון היתה נהדרת. מחד, מעוז המצוינת גילמה אותה כאישה סוערת, גדולה מהחיים, כיאה לשחקנית דאז, הנאלצת להבליג בכאב עז עם העובדה שבעלה הולך לאישה אחרת; מאידך, אהרון העניקה את הקול הבוגר, השקול, ספוג הכאב, והעצימה את המתחולל בנפשן על ידי שירה נפלאה. בדומה, גם אסנת פישמן היתה מצוינת והפליאה בגילומה של אישה אוהבת וכואבת, שנמצאת על הגג שבתות וחגים ונאלצת להתפשר על חייה, בגלל שלבה הולך אחר גבר נשוי. ריקי גל, בקולה העוצמתי, הצליחה להפגין את השריטות שעל לבה של בינדר, ואת ההתמודדות שגם היא נאלצה לעשות, בגין המצב. שלו ודלומי גילמו את תרצה אתר באופן מכמיר, ענוג, עוצמתי ונהדר. במשחק וקול נהדרים, השתיים הצליחו להביא לבמה את תרצה אתר כמו שמעולם לא היתה טרם לכן – הנלחמת עם הרצון להיות יוצרת עצמאית, שמילותיה עומדות בזכות עצמן בתולדות התרבות הישראלית, ולהשתחרר מצלו של אביה, ומאידך, מתמודדת ומשלימה עם הכמיהה שיאהב אותה ויהיה שם בשבילה, ולא ישכח עוד יום הולדת, רק כי היה עסוק בכתיבת מילים. לצדן, אלתרמן מגולם על ידי יגאל שדה המעולה, שהצליח להכניס אל דמותו של המשורר המזדקן את כל הניגודים והכמיהות, האהבות והשנאות, העימות הבלתי נלאה בין הלב לבין ההיגיון, בין הרצון להיות שם בשביל הנשים בחייו לבין מימוש היצירה שאינה משחררת.
התפאורה, מעשה ידיו של ערן עצמון, שהציגה במה מסתובבת, המורכבת מאיים לבנים, היתה מדויקת אף היא. מחד, עיצוב הבמה הדהד את השולחנות הלבנים בקפה כסית, אותו פקד אלתרמן מדי יום, ומאידך, הסתובבות הבמה הדהדה את הניגון החוזר על עצמו, שאינו מרפה ואינו יכול באמת להשתנות.
כיאה להצגה על חייו ויצירתו של אלתרמן, ההצגה היתה משובצת שירים פרי עטו ופרי עטה של בתו. בניגוד להצגות אחרות, על משוררים וזמרים אחרים, שלרוב נוהגות לאגד שירים ויוצקות אותם לתוך סיפור ללא פשר, הליהוק השירי ב"עוד חוזר הניגון", הניכר הן בבחירת השירים והן בבחירת השרות, היה מדויק ונכון, והצליח להעצים את הדרמה המתחוללת על הבמה ובין חייהן של הדמויות. העיבוד המוסיקלי, עליו אמון ליאור רונן, היה מצוין אף הוא והצליח לחשוף רבדים וקולות חדשים ביצירתו האלמותית של אלתרמן.
לצד אלו, שילוב המרכיבים בהצגה הצליח ליצור תמונות מופלאות, שיכולות להתרחש אך ורק בתיאטרון. כך, למשל, עצם הצגת המשורר הלאומי, שכל המבקש הוא שיזכרו את מילותיו, שתהיה בהן תוחלת ותכלית – על במת התיאטרון הלאומי, כשאת המילים המושרות על הבמה מלווה הקהל, המהווה כדמות נוספת, בלתי נשלטת, אך מדהימה ביפעתה, יוצרים יחדיו תמונה מפעימה.
בדומה לכך, חלק מהסצינות הנן עוצמתיות בעיקר בגלל המידע הקולקטיבי שאנחנו יודעים על הדמויות שעל הבמה, האמיתיות והבדיוניות. באחת הסצינות, בינדר המבוגרת מגיעה לנחם את בינדר הצעירה על כך שאלתרמן שוב הולך ממנה, ומעודדת אותה לנסוע מערבה מכאן, למרות שהשתיים יודעות כי זה מעשה חסר תועלת. עצם כך שבינדר המבוגרת, המגולמת על ידי ריקי גל, שרה שיר של תרצה אתר, ועצם כך שהשיר נחשב לאחד מהשירים הכי מוכרים של השחקנית עצמה, והופיע באלבום הבכורה שלה, הופך את כל המאורע לאינטר-טקסטואלי ומרהיב, שיכול להתממש רק כאשר מצרפים את כל הפרמטרים למשוואה.
כך, גם בסצינה אחרת בה מוצג "שיר משמר", המבוצע על הבמה על ידי אהרון, גל ודלומי. השיר עובד בצורה נהדרת ומאפשר לכל אחת להביע את קולה, הן זה שלה והן זה של הדמות אותה היא מגלמת. בכל אחד מצדי הבמה ישנה התרחשות אחרת, כל אחת מרתקת בפני עצמה, אך השילוב שלהן יחדיו מציג באופן מאוזן ומכמיר את היחסים הסבוכים של אלתרמן והנשים בחייו, על האכזבות, והכמיהות והאהבות והשלמות שבהם.
לצד המוזכר לעיל, יש לציין כי ההצגה ארוכה מאוד, לעיתים ארוכה מדי, ונמשכת שעתיים וארבעים דקות. אמנם, יצירתו הרבה של אלתרמן דורשת הצגה של שעתיים וארבעים, אבל היה מוטב לו היו מקצרים במעט את ההצגה. על אף זאת, זוהי הצגה מופלאה ומפעימה, שמוכיחה באופן ראוי ומענג כי למילותיו של אלתרמן תמיד תהיה תוחלת ותכלית, והוא לעולם לא יישכח.
עוד חוזר הניגון
תיאטרון הבימה
ביוגרפיה: דן לאור
מחזה: מוטי לרנר
בימוי: משה קפטן
ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור רונן
דרמטורגיה: שחר פנקס, משה קפטן
שחקנים: יגאל שדה, ריקי גל, דפנה דקל, שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז, אסנת פישמן, אלכס קרול, רותם קינן, ניר זליחובסקי, טל מוסרי, נדיר אלדד, ניל משען, רונית אפל, מיכל ברנד, הילה שלו, עמי סמולרצ'יק, גל גולדשטיין, מאי מלר, עודד סנדטש, עמית רייס, אנה אקהרד.
תפאורה: ערן עצמון
תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
וידאו: גיא רומם
תלבושות: אביעד אריק הרמן
תנועה: תות מולאור
פאות: אסנת שגיא
עוזר למנהל מוסיקלי: גיא פרטי
תכנות מחשב תאורה: אלון ברקוביץ'
קלידים והפעלת סמפלר: גיא פרטי, ליאת פרלוב
נגנים בהקלטות: אדם טל, מאיה בלזצמן, עידן פרידמן, נועם חיימוביץ' ויינשל.
מועדים קרובים:
24/12/21 11:00, 21:00
25/12/21 20:00
26/12/21 11:00, 20:00
28/12/21 11:00
למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הבימה – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 