על ההצגה "כלבה טובה ירושלים"
מאת: לי לוריאן
"כלבה טובה ירושלים" היא הצגה גסה. לא משום השימוש החוזר ונשנה במילים כמו כלבה, קלפטע או Bitch, אלא בגלל הצורה של המופע, החיבורים הגסים בין הקטעים, ההגשה של הטקסט. וכשאני אומרת "גסה", אני לא מתכוונת לזה במובן הרע של המילה.
הצפייה בה, מאפשרת להיות מאוד קרובה לתהליך היצירה. ישנה תחושה שאין פער בין רעיון לדימוי, בין מחשבה לגילומה על הבמה. זה לא אומר שיוצרת ההצגה, הילה גולן, ושותפותיה הנהדרות ליצירה – בת אל דותן, יוכבד אוחיון ורפאל אנדרלין, לא מתוחכמות מספיק. להיפך, הקרבה הזו לחומר גורמת להרגיש שזה אולי גם הסיפור שלך, שבאותה מידה יכולת גם את (ואני) להיות חלק ממנו.
הטקסט המתאר את המופע מציע: "[היצירה] עוסקת בתודעה אישית וקולקטיבית של גופניות, מיניות, והפוליטיקה העדינה והמורכבת שמתקיימת בין מרחב פרטי ומרחב חברתי". כאשר מספרות מי מהפרפורמריות על אחת מחוויותיהן המיניות עם גברים – תחושות של ניתוק מהגוף, של לא להיות בהסכמה מלאה, שלא בדיוק רואים אותן, אנו נוכחות לחוויות מוכרות באופן מפחיד. באותה מידה יכולתי גם כן לקפוץ ולהוסיף סיפור ו"חומר" למופע. קיימים כמה וכמה רגעים בהם לא ברור לחלוטין של מי הסיפור או החוויה המתוארת, היו כפילויות, טקסטים חפפו, סיפורים נאמרו במקביל. צורה זו של הבאת הטקסט יצרה תחושה שבה אישה אחת זולגת לאחרת, הפרטי זולג לחברתי.
ביצירה מופיעות רק נשים. יש שיחה על חוויות עם גברים, אבל הם לא שולטים בעולם המופע. מגע יש רק בין נשים, נוכחות של נשים, שירה של נשים. לנוכחות של מקהלת נשים מבוגרות יותר (חברות המקהלה – אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן ורומי אלברט, הן יותר מבוגרות מהפרפורמריות הנמצאות בשנות ה-30 לחייהן) ישנו מעמד מיוחד. מלבד שירי ירושלים שהן מבצעות בא-קפלה נעימה לאוזן, הן גם מהוות כקהל שני למה שמתרחש בחלל המופע. הן מתבוננות, מגיבות באופן ספונטני עם חיוכים או מבוכה. נוכחותן נוסכת ביטחון לא בגלל גילן, אלא בגלל תפקידן במופע העוסק בחוויות-גוף שאינן תמיד פשוטות. הן מאפשרות להתבונן, לראות, להיות קצת מבחוץ וקצת מבפנים.
ירושלים היא דמות נוספת במופע. המקהלה שרה על ירושלים הבנויה אך לאורך המופע אנחנו מקבלים ירושלים מפורקת, עיר של רסיסי חוויות. מדברים "עליה", על אותה עיר-אישה, על אף שברגע כלשהו בסיפור על מערכת יחסים אחרונה, אומרת גולן: "הוא היה מירושלים, הוא היה ירושלים", העיר היא יצור נזיל מגדרית ופעולתה עלייך, עליי, משתנה.
ישנם הרבה קטעים מעניינים במופע – למשל הרגע שבו מי שהיתה עד כה מעין פועלת במה פוצחת בסולו תנועתי וטקסטואלי, ומי שהיו השחקניות הראשיות נחלצות לשרת את הדימוי שלה; או שיחה בין שתיים בה אחת מדברת על סלידתה מתיאטרון קונבנציונאלי והאחרת תוהה על סקס קונסרבטיבי (אולי אין הבדל בין השניים, שניהם משמימים באותה מידה); בקטע הסיום של המופע מבצעת המקהלה פזמון חוזר מתוך Boss B*tch, שיר בסגנון שונה ממה ששמענו מהן עד עתה. הן מגישות את השיר במשחקיות חיננית, מה שחיזק את המסקנה עמה יצאתי מההצגה: התואר Bitch זה משהו שצריך להרוויח אותו.
כלבה טובה ירושלים
הזירה הבין תחומית
יצירה, בימוי, כתיבה: הילה גולן
פרפורמנס וכתיבה: בת אל דותן, יוכבד אוחיון, רפאל אנדרלין
מקהלה: אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן, רומי אלברט
מעבד מוסיקלי ומנחה מקהלה: דור מגן
דרמטורגיה: ניר וידן
עיצוב חלל ותלבושות: תמר גנתי
עיצוב תאורה: ולנטין אברמוב
קיר טיפוס- יצירה, בנייה, הדרכה: מרקו מילבסקי
ייצור עיצוב בפועל: דנה טקץ'
ניהול טכני וסאונד: אמיר מאיר
עוזרת הפקה: רפאל אנדרלין
מועדים קרובים:
09/11/21, 21:00. מתחם הפרסה, בית הזירה החדש.
מרתה יודעת 