בין צחוק לדמעות

על ההצגות "על אדמה מוזרת" ו-"הג'וינט הישראלי"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתגאה ביכולת שלו לחדור אל הנפשות התועות ולבחון פצעים ישנים-חדשים באמצעות אמנות התיאטרון. מדובר במשימה מורכבת אשר נותרת ברוב המקרים מחוץ לבמת התיאטרון הרפרטוארי, שלרוב נזהר לעסוק בצלקות שלא הגלידו. לכן, זוהי משימתם של אנשי הפרינג' לתקוף את הנושא. למרות שבשל המצב והנחיות משרד הבריאות הפסטיבל לא התקיים במועדו המקורי והמסורתי, אנשי הפסטיבל לא נכנעו למציאות, והחליטו לקיים אותו בכל מחיר בחנוכה, גם אם הדבר ידרוש מתכונת מקוונת. וכך היה. מבין שש הצגות התחרות, שחלקן הוצגו כהצגה מצולמת וחלקן היו אירועי זום תיאטרליים בהשתתפות הקהל, בחרתי לראות שתי הצגות – "על אדמה מוזרת" של סיון שלצר ו-"הג'וינט הישראלי" של ערן טובול.   

 על אדמה מוזרת

בדומה להצגות רבות בפסטיבלים אחרים שמבקשות לחטט בפצעים נושנים עד שיורד דם, גם היוצרת סיון שלצר ביקשה לעסוק בנושאים מורכבים וקשים לעיכול. יצירתה מציגה מסע מקורי במוזיאון בו המדריכות נעות בין הלאומי לאישי, בין השפיות לשיגעון. במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית המתעדת מבצע בשם "מן השורש", הבוחנת את המקומות בהם נערך המבצע, מהמצלמה לאינטרנט, מהקיים לווירטואלי. המבצע, אשר התרחש בשנת 2024, נועד לעקור את כלל העצים הזרים שהובאו לישראל בכדי להפריח את השממה. הסיבה בגינה הוחלט לצאת למבצע מורכב זה היא האסונות האקולוגיים שפקדו את ישראל, מן קומה ועד למילניום השלישי בשל נטיעת העצים הנ"ל. בכך, עצם מהותם וקיומם מהווה איום אסטרטגי על המדינה.

לאורך ההצגה, אשר כללה עבודת כתיבה ובימוי טובה של שלצר, המערכה העיקרית היא דווקא זו המתנהלת בין הדמויות עצמן ולאו דווקא בינן לבין המגיעים לתערוכה. כתיבה מסוג זה עלולה להקשות על הצופים בהצגה להגדיר מה הם רואים או שומעים, האם להתעכב על פרטים מסוימים או להמשיך הלאה. כך, למשל, בסצינה בה המדריכות מספרות את נקודת המבט שלהן בנוגע למבצע ואת האופנים בהם הוא השפיע עליהן ושינה את חייהן, כל אחת מתחילה לספר את החוויה הפרטית שלה ואת האני מאמין שלה באשר למבצע. הן לא בודקות עם המגיעים לתערוכה איפה הם היו כשהחליטו לעקור את העצים והיכן העקירה פוגשת אותם. יכול להיות שהדבר נובע מהמעבר למדיום המצולם, יכול להיות שלא, אבל תשובות הקהל היו יכולות להעניק תובנות נוספות ולהפעיל את המדריכות.  

מתוך "על אדמה מוזרת". צילום: יוסי צבקר

ולצד זאת, ההצגה אינה מקלה על קהל הצופים אשר עלול למצוא את עצמו נע באי נחת בכיסאות בבית לנוכח ההשוואה בין עקירת העצים לבין מציאות החיים המורכבת בישראל, היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיחס לכל אדם ואובייקט זר. שלצר ויתר היוצרות, דניאלה לילה שלצר וצוף קחתא מצנר, מטיבות לעשות שימוש בחלל, במוסיקה מקורית ויפה של יונתן יודקוביץ' וכן, בעיצוב התאורה היפה של ירון לוין. יש לציין לטובה גם את הצילום של רני אבידן, גושה דמין ורדי רובינשטיין, אשר מאפשר לקהל הצופים להרגיש שהם מצויים במוזיאון וחווים ביחד עם המדריכות את מורכבות הנושא בלי אפשרות להימלט מהמקום. שלצר מצליחה להעביר את מורכבות המסע במוזיאון באמצעות משחק מהודק שהיא מפיקה מעצמה, כמו גם מיתר היוצרות בהצגה.

 הג'וינט הישראלי

גם ההצגה השנייה אשר בחרתי לצפות בה מצליחה להעביר את מורכבות החיים כאן, אך עוסקת בכך מזווית מבט שונה. "הג'וינט הישראלי" מאת ערן טובול היא קומדיה הבנויה תמונות-תמונות ועוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט של שני הצדדים. ההצגה מציגה חלק ממנהיגי מדינת ישראל, כמו יצחק רבין, בנימין זאב הרצל, משה דיין, גולדה מאיר, כצעירים בתקופה הנוכחית שאין להם אפשרות לקנות דירה וגרים ביחד במטרה לבנות גרעין קיבוצי. כאשר הקופה המשותפת שלהם נגנבת, הם נאלצים לעשות עסקה מפוקפקת עם יאסי (יאסר ערפאת), סוכן סמים מהקומה התחתונה, והעלילה מסתבכת. להצגה יש סיפור מסגרת אשר יוצר תמונת מציאות ברורה בה החברה הישראלית והחברה הפלסטינית חיות זו לצד זו, אך מופרדות על ידי חומה הנבנית ביניהן ומהווה קו מפריד פוליטי, אך גם קו מחבר טרגי-קומי. "אתם העלאתם את ערך השכונה", יאסי אומר למנהיגים הצעירים, "הסתכלתם עליי מלמעלה וככה הגעתם למצב הנוכחי", הוא ממשיך. בתמונה אחרת יאסי משחק פלייסטיישן עם אחד הדיירים בקומה מעל – "במשחק פלייסטיישן" אומר יאסי, "אפשר להגיע לסוף רק אם משתפים פעולה, זה הסוד".

מתוך "הג'וינט הישראלי". צילום: יוסי צבקר

ערן טובול הצליח להתאים את מכלול האלמנטים הדרמטיים למסרים החדים העולים מההצגה. הוא ידע לזקק את רגעי ההומור ולהפיק מהשחקנים שלו משחק מדויק ועבודת צוות מצוינת. כל אלו הופכים את רגעי האמת הכואבים לכדי תמונת מצב מורכבת של המציאות הישראלית-פלסטינית. מנקודת המבט של ההצגה, המציאות בה אנו חיים הייתה יכולה להיות אחרת אם רק היה מבוגר אחראי אשר היה מנסח חוזה שכירות חדש.

 לסיכומו של דבר, "על אדמה מוזרת" ו"הג'וינט הישראלי" מתמודדות עם נושאים דומים בשני מעגלים נפרדים המשיקים זה לזה בין צחוק לדמעות. ההצגות ראויות לצפייה בייחוד מאחר שהן מאפשרות לראות את מורכבות החיים בארץ מנקודת מבט טיפה אחרת, ובכך, אולי, לשנות אותם.

על אדמה מוזרת

במאית ויוצרת: סיון שלצר

פרפורמריות: סיון שלצר, דניאלה לילה שלצר, צוף קחתא מצנר

עיצוב תאורה: ירון לוין

עיצוב חלל: יובל הראל

עיצוב תלבושות: ניצן ברק

מוסיקה מקורית: יונתן יודקביץ'

הפקה: גאיה לינדמן ויסמין וייס

צוות טכני: נעצן שלצר ונדב יודקביץ'

עיצוב גרפי: רותי יודקוביץ'

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: גושה דמין

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

הג'וינט הישראלי

מאת ובבימוי ערן טובול

שחקנים: אילן זכרוב, גל בן ארצי, נדב סימון שמה, גלעד אוחנה, סובחי חוסרי, רותם נחמני

קונספט עיצוב: דלית ענבר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רונה משעול

עיצוב תאורה: מיכאל אליעזר

מוסיקה: ניר ג'ייקוב

הפקה: אלה חפץ בק

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין

עריכה: רני אבידן

הקלטת סאונד: ניק טושמלישוילי

עוזר הפקה: ירון לוין

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s