לתת במה

על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו

מאת: נעם מרום

מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.

לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.

יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.

קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."  

גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית:  "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".

את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."

ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.

מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.

מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."

בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?" 

אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."

היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.

אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.

על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.

א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.

בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.

המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.