על (חלק מ)יצירות פסטיבל "ויראלי"
מאת: דנה שוכמכר
בתור מבקרת תיאטרון אשר ראתה לא מעט הצגות, יש משהו מעניין בהתנתקות מהטקסט בתיאטרון הרפרטוארי לטובת צפייה בתיאטרון אחר אשר אינו מבוסס על מחזה ועלילה מוגדרים. התנתקות זו דורשת יציאה מהמרחב התיאטרלי לטובת בחינת גבולות ביצירות אחרות.
דבר זה, התממש לאחרונה בפסטיבל "ויראלי", אשר התקיים ב12-14 באפריל, בניהולם האמנותי של ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו. הפסטיבל הציג אלטרנטיבה ווירטואלית לפסטיבלי פסח הוותיקים – הוא התנהל אונליין ועשה שימוש בכלים שהאינטרנט מספק מתוך מטרה למתוח את המרחב התיאטרלי, וכלל מופעים שונים וייחודיים, כמו גם יצירות תיאטרון ופרפורמנס וירטואליות.
הפסטיבל נוצר בשל כורח המציאות החדשה שנכפתה עלינו. מגפת הקורונה שסגרה את האמנים בבתים והובילה לשינוי משמעותי של אורח החיים ואי וודאות באשר לעתיד, גרמה להם לחשב מסלול מחדש. לאור רצון הפסטיבל להפנות את הזרקור ליצירה דיגיטלית, עולה השאלה האם הפסטיבל נתן מענה הולם לקהל הצופים או שמא היה זה ניסוי על חשבונו של הקהל אשר חיפש עניין בצל הבידוד? צפיתי בחלק מההצגות השונות וחזרתי עם מסקנות.
היצירה הראשונה בה צפיתי, "בתים מבפנוכו" מאת אורית ממרוד, מתייחסת למונח "בית פרטי" תוך התייחסות למרחב הפנימי של יוצרים שונים. זוהי יצירה המבקשת להתחקות אחר יוצרים המכניסים את הקהל למרחב האישי שלהם וחושפים את הפינות האהובות בבית באמצעות חפצים אשר הותירו בהם רושם והיוו אבן דרך בתהליך היצירתי של האמנים. התפיסה של המרחב האישי והיכולת, או שמא חוסר היכולת, לשהות בבית במשך תקופה ארוכה עשויה לזמן שיח אינטליגנטי המהווה בסיס ליצירה מרשימה ומשמעותית. עם זאת, בפועל, לא היה קשר בין רצון היוצרת לבין התוצאה שהוצגה בפני הצופים, המזכירה מופע חובבני של שאלות ותשובות קצרות מדי. למשל, שאילת היוצרים בנוגע לחפץ המשמעותי עבורם לא פותחה באופן נרחב אלא כללה תשובה תמציתית בלבד. תמציתיות הראיונות מנעה מהיצירה להפוך למעניינת, הבוחנת את המצב החדש בתקופה הנוכחית.

היצירה השנייה, "פולחן האש החדשה" מאת עומר קינן, ביקשה גם היא לבחון את הגבולות של היוצרים. היצירה הזמינה את הקהל להצטרף לטקס ובו שישה משתתפים המתחרים ביניהם בכדי לקבל את הקולות של הקהל באמצעות משימות המחולקות לקטגוריות שונות, כמו למשל שאלה או וידוי. בתום כל תחרות, הקהל התבקש לבחור את המשתתף האהוב עליו והטקס הסתיים בבחירת הזוכה שקיבל כבוד רב לאחר שצלח את המשימות בהצלחה. החוט המקשר בין שתי היצירות הללו הוא האפשרות לבחון את עולמם של היוצרים באמצעות כניסה אל המרחב הפרטי שלהם. גם ב"פולחן האש החדשה" לא נבנו מהלכים מרתקים אשר הבשילו לכדי יצירה מעניינת וייחודית אלא נדמתה כתרגיל מרושל של בית ספר למשחק שאינו מותיר ברירה אלא לתהות על הצגתו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, אפשרות להיחשף לעולמם של היוצרים באמצעות מענה על שאלות שונות, אך מהר מאד החלה ההתדרדרות במדרון החלקלק של יצירה המנסה להתחנף לקהל באמצעות תשובות פרובוקטיביות.
דווקא ב"מראה מראה", היצירה השלישית בה צפיתי, חל מפנה וניכר כי עמד מאחוריה קונספט ברור. מדובר בעבודת פרפורמנס של האמן ארי טפרברג שהתרחשה כולה בדירת חדר ושודרה בלייב. טפרברג עשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבחון ללא מילים את המרחב הממשי באמצעות המרחב הווירטואלי, תוך מתן אפשרות לצופים לבחון את המרחב כפי שהם רואים אותו. לקראת הסוף הוא נעלם מהחדר והותיר את קהל הצופים עם תהייה מעניינת – האם כל מה שהם ראו לא היה אלא פרי הדמיון שלהם, בדומה לאותה חוויה המתרחשת בעת הצפייה בהצגת תיאטרון. מדובר בעבודה מוצלחת ביותר אשר מעוררת מחשבה בימים בהם אנשים מבלים שעות רבות במרחב האישי שלהם.

כך התממש גם ביצירה "Touchscreenquarantine", מאת גלעד ירושלמי ובהשתתפות רננה ירושלמי. היצירה ביקשה לבחון את הדרך החדשה ליצירת קשר בשל ולמרות הבידוד, בגינו אי אפשר לחבק או לתת יד, והמסך מהווה את האפשרות ליצירת קשר. היוצר הזמין את הקהל ליצור קשר עם אנשים אהובים עליהם באמצעות הנחיות מדויקות של תקשורת דרך תוכנת זום במטרה ליצור מגע נעים. אותו מדריך למגע אפשר הצצה אינטימית לצורת ההתקשרות החדשה והציג את הסיפור האישי ואף הכואב העומד בבסיסה של היצירה – חוסר יכולת לתקשר פנים מול פנים עם אנשים אהובים או להיות שם עבורם בשעת משבר, והצורך ללמוד לתקשר בדרכים חדשות. חלק מהקטעים ביצירה אף היו בועטים במיוחד והצדיקו את היותה, כמו למשל כאשר נראו כפות ידיים של אם ובן על מסכי המחשב נעות בתנועה אלו לאלו, על מנת ליצור קשר אנושי.
לסיכומו של דבר, הפסטיבל כלל יצירות מעניינות בחלקן אשר בחנו את נושא הבידוד והריחוק בתקופה הנוכחית. אם נחזור לשאלה שהוצבה בראשית הכתבה – האם הפסטיבל הוא מענה הולם לקהל המחפש יצירות תיאטרון אחרות או שמא היה זה ניסוי על הקהל בימי הבידוד? – נדמה כי מדובר בקצת מהשניים. מדובר בפסטיבל אשר העניק במה לשלל יצירות מגוונות, ואפשר לקהל ליהנות מחווית צפייה וירטואלית ואחרת. אך, מצד שני, חלק מהיצירות היו זקוקות לליטוש והכוונה על מנת לייצר עניין ומשמעות.
פסטיבל "ויראלי"
ניהול אמנותי: ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו.
"בתים מבפנוכו"
מאת ובביצוע: אורית ממרוד
"פולחן האש החדשה"
מאת: עומר קינן
"מראה מראה"
רעיון וביצוע: ארי טפרברג
"Touchscreenquarantine"
מאת: גלעד ירושלמי
בהשתתפות רננה ירושלמי