על ההצגה "מקודשת"

מאת: אחינעם אלדובי

ליומולדת תשע, הביאה לי אחותי הגדולה ספר במתנה – "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל. אני זוכרת שנשביתי בסודות ההשבעה, האימונים, הבריחות ממחנות המעצר, הדבקת העלונים והעלאת העולים. קראתי ללא הרף עוד ועוד ספרים וגררתי את הוריי למוזיאונים השונים. נשביתי בימי טרום הקמת המדינה, שבשנה ההיא חגגנו לה יובל. הימים חלפו, השנים עברו, ואיתם חלף עבר גם העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא. והנה בערב ירושלמי אחד, באולם תיאטרון אינטימי ובו קהל קטן, אני מקבלת תזכורת, סטירת לח"י, שמעירה אותי אחרי שנים, בהצגה "מקודשת".

"מקודשת" מציגה את סיפורה של לוחמת חירות ישראל, זוהי הצגת יחיד בה שזרו בחוכמה מורן רוזנבלט המחזאית ואלירן כספי הבמאי סיפורים ואירועים אמיתיים של לוחמות לח"י שונות לדמות לוחמת בדיונית אחת – 'שרה'.  נושא הצגה זו הוא חשוב, ראוי, נצרך ומבורך, והצגתו בתיאטרון האינקובטור הוא דוגמה המעידה על המגוון היצירתי והעושר הנושאי שתיאטרון זה נותן להם גב ובמה.

שרה כלואה בתא מעצר בבידוד ובמשך אחד עשר ימים של שביתת רעב מדברת אל אהוד אהובה, שאינה יודעת מה עלה בגורלו. דרך רצף המונולוגים נחשף אט אט סיפורה האישי: מרגע עלייתה ארצה, הצטרפותה למחתרת, הדאגה למשפחתה בפולין, הנישואים לאהוד, הולדת בנה ושרשרת האירועים שהובילו אותה אל הרגע הזה, אל תא המעצר, ואל הבחירה לשבות רעב.

מבנה ההצגה טוב מאוד, היא מחולקת למקטעים המתחילים ומסתיימים עם חריטת הימים החולפים על קיר תא המעצר. הפעולה החוזרת מדגישה את השפעת שביתת הרעב על מצבה הפיזי והנפשי ויוצרת מעברים דרמטיים חכמים בין זמנים, מקומות ומצבים רגשיים. איילה שפטן המגלמת את שרה מחזיקה יפה את ההצגה לבדה, ועוברת בגמישות ובחן בין מצבים נפשיים וגילום דמויות שונות. עיניה מלאות הבעה, ובמרחק הקטן שבין מושבי הקהל לבמה ניתן היה לזהות בבירור את החיבור האישי וההיכרות העמוקה שלה עם הדמות והסיפורים שהיא נושאת.

הבמה חשופה ועליה מיטת שדה, תיבת עץ ולוח שקוף שעליו מסמנת שרה את הימים החולפים. מתוך התיבה ומכיסיה היא שולפת אביזרים המעשירים את הסצנה ומעניקים לה כלים נוספים להמחשה ולמשחק. נוכחות התיבה לכאורה משתלבת בתפאורה המינימליסטית-סמי ריאליסטית, אך השימוש בה רק כמקום לאחסון אביזרים ולעזרה מיזנסצנית הופך אותה לאלמנט תיאטרלי מעט קלוש ולא פתור דיו. יכול היה להיות עשיר ומעניין יותר אילו האביזרים היו נשלפים ממקומות שונים בבמה, באולם או מבגדי השחקנית.

משחק בהצגת יחיד הוא אתגר גדול והמוזיקה הטובה שכתב גל לב, תומכת כמעט מבלי משים לב ביצירת האווירה הנדרשת, וזהו סימן המעיד על טיבה. האלמנט היחיד שצרם לי בעיצוב הסאונד, היה הקלטה מושמעת של דיאלוג. הקלטה זו אמנם רמזה על שינוי המקום והמעבר מהעולם הבדיוני במחשבותיה של שרה לנוכחות של אנשים אמיתיים בתאה, אך היא לא השתלבה בקונבנציה שנוצרה עד כה.

ההצגה היא מעין דוקו-היסטורי שהכל בו ברור, אולי ברור מדי. על אף שהמשחק יומיומי וקרוב יש בהצגה מעין דוק של פאתוס שלא השאיר לי מקום לשום הרהור או שאלה לקחת הביתה, לחיים שאחריה. התחושה היא שההצגה עומדת בתווך, לא ריאליסטית ולא מופשטת. אפשרות אחת היא לעצב את ההצגה כמסמך היסטורי דרך דיוק המשלב הלשוני, העגה ועיצוב התלבושות והשיער. זאת, לצד חידוד הבחירה דווקא בלוחמות מחתרת לח"י ולא בלוחמות מחתרת בכלל.  דיוק וחידוד שכאלו יכולים לייצר מרחק, דרכם ניתן להתבונן על פיסת העבר ולהדהד את דרכה את ההווה. הערבוב הנוכחי של שני זמנים אלו אמנם עוזרים לקרב את הצופים אל הדמות ולהזדהות עמה, אך מרחיקים את קיום המרחב האמנותי שיש בו שאלה או אמירה.

אפשרות אחרת היא לצאת מהקטגוריה ההיסטורית-דוקומנטרית אל העכשיו הנצחי ולהעצים את הדימוי הויזואלי, מילולי ותנועתי. דרך הדימוי ניתן לפנות מקום ולרמוז על הקונפליקט הכל כך עמוק ורחב של פרט מול כלל, משפחה מול מדינה, הקרבה מול מלאות ושייכות. כמו אז, גם היום, מה שהיה בוער כל כך בלבה של שרה ושל לוחמות לח"י בכלל, עדיין אקטואלי גם עכשיו, בישראל של 2020.

"מקודשת"

כתיבה: מורן רוזנבלט

בימוי: אלירן כספי

משחק: איילה שיפטן

מוסיקה מקורית: גל לב

יוזמה ויעוץ תוכני: מוזיאון לח"י

הפקה: תאטרון האינקובטור.

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק