על ההצגה "אנטיגונה"

מאת: אביב שור

לראשונה, פגשתי את דמותה של אנטיגונה כתלמידת תיכון. דמותה ליוותה אותי שנים רבות ועוררה בי שאלות על אהבה, מסירות, הקרבה וצדק. הבחירה של אנטיגונה איננה בחירה של אישה אנונימית וקלת דעת, אלא בחירה אלמותית של אישה חזקה ודעתנית. לכן, כשהתבקשתי לצפות בהפקה החדשה של "אנטיגונה", על במת תיאטרון החאן, (בבמת בית ציוני אמריקה, ליתר דיוק), אימצתי את ההזמנה בשתי ידיים.

המתח וההתנגשות בין צו השמיים שגילמה אנטיגונה, בכיכובה של אור לומברוזו, לבין צו המדינה אותו ייצג קראון, בגילומו של ארז שפריר, הרטיטו את האולם. השחקנים גילמו את דמויותיהם מדם לבם והביעו אותן נאמנה. עם זאת, לא השתכנעתי במידת הרלוונטיות של נושאי דת ומדינה, העולים מההצגה, לימינו. בשל אורכה הקצר של ההצגה, הרגשתי שקיבלתי בעיטה לבטן בכל הנוגע לצו הלב, שמייתר לחלוטין את צו השמיים ואת צו המדינה, ואת המתח המתמיד ביניהם. השאלה מרכזית שיצאתי איתה מהטרגדיה הקלאסית בלבוש מודרני היא האם מוות על קידוש האהבה (בין אחות לאח) הוא מחיר גבוה מדי?

לתחושתי, אנטיגונה לא הייתה הגיבורה של הסיפור. אפילו אומץ הלב והטקסטים הקשים שנאמרו מפיה בסצנה בה היא מגורשת מתבי לא גרמו לי לחוש צער או הזדהות או תסכול. לעומת זאת, התרשמתי משתי דמויות אחרות, שונות במיוחד, אשר הניעו את העלילה: השליח, שגולם על ידי איתי שור, והנביא העיוור, שגולם על ידי יהויכין פרידלנדר. במפגש על הבמה בין קראון לבין דמויות אלה, חזרה והדהדה אצלי השאלה איתה פתחתי – האם למות למען האהבה מקדש ערך זה? מהעולה על הבמה, ניתן להבין בבירור –  אהבה לא תמיד מנצחת, וודאי שלא במקרה של אנטיגונה ובטח לא במקרה של קריאון.

ובכל זאת, מה שהכריע את קראון בסופו של דבר לשנות את החלטתו זה המחיר האישי ממנו רצה להימנע. ברגע שהבין קריאון את משמעות מחיר הצו המדיני שחוקק לאור איבוד בנו, שארית בשרו, גבר צו הלב על צו המדינה. אהבתו לבנו ניצחה את אהבתו לשררה והוא הפסיד את שניהם. סכנה גדולה עורבת לכל מדינה שהיא, כאשר שיקוליו של מקבל ההחלטות מבוססים על מניעים אישיים שגוברים ברוב קולות על מניעים עניינים. ולצד זאת, בסופו של דבר, המחזה צועק – כולנו בני אדם. גם מעמד של כוח ורוממות יכול ברגע אחד של אמת להימחק. גם השליט החזק מכל, מתכנס לד' אמותיו ובוחר ביקר לו מכל.

עם זאת, על אף המשחק הנפלא והתכנים מעוררי המחשבה, הלבוש המודרני של ההצגה בא לידי ביטוי במשמעותו המילולית בלבד. השחקנים אכן לבשו לבוש מודרני הרחוק אלפי מונים מימי יוון העתיקה. בתוך המסגרת התיאטרלית "המודרנית", ובזמן הקצוב שהקציבו, היוצרים לא יצקו שום מסר או רעיון מודרניים שהצליחו לחבר את הקהל עם הטרגדיה המפורסמת הזו. זאת ועוד, הסצינה של כיתוב הגרפיטי על התפאורה עוררה בי אנטגוניזם, זה היה מתריס, חסר הקשר ולא תרם בשום צורה לעלילה.

דמותה של אנטיגונה הולכת ללוות אותי עוד שנים קדימה, ובצער רב אומר שהמחיר ששילמה על קבורה ראויה לאחיה המת היה נמוך בהרבה מהמחיר ששילם קראון, מלך תבי. בעוד שאנטיגונה קנתה את עולמה בכך שיצאה נגד צו השליט, החריב השליט במו ידיו את עולמו שלו.

אנטיגונה

תיאטרון החאן

מאת סופוקלס

תרגום: שמעון בוזגלו

בימוי: אודי בן משה

שחקנים: מני גרוס, עופר גרינברג, אור לומברוזו, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, ישראל פניאל, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר.

מוסיקה: יוסף ברדנשווילי

תלבושות: אורן דר

תפאורה: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

12/12/19 | 20:30

14/12/19 | 20:30

6-9/1/20 | 20:30

11/1/20 | 20:30

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק