על הצגות פסטיבל תיאטרון עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר – 2019

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה חוגגים בעכו ארבעים שנה לפסטיבל הבינלאומי ל'תאטרון אחר'. זהו אירוע השיא של הפרינג' הישראלי, אך במשך ארבעים השנים האחרונות השתנתה מאוד מפת הפרינג'. יוצרים עושים יותר ויותר פרינג', ומשקיעים הרבה מאוד במשך כל השנה כדי לעשות אותו ייחודי, שונה, בועט וצורח. זוהי הסיבה לכך שהרבה מההצגות כעכו כבר אינן יוצאות דופן באמת, אך כמובן, תהליך הסלקציה יכול להביא לנו את המשובחות שבהן ולתמוך ביצירתן.

הגעתי לצפות בחלק מההצגות ביום הראשון של הפסטיבל, יום אפור מבחינת מזג האוויר שבשיאו ירד גשם סוחף ששיבש חלק מהפעילויות שסביב הפסטיבל. לאחר שפסק, חודשו הפעילויות, לשמחת הבאים, ובעיקר הילדים שבהם. ההצגה הראשונה שראיתי הייתה גם המשובחת בהן, היא בנויה מהחומר ממנו קורצו הצגות זוכות. יש בה סיפור טוב, דרמה ללא הפסקה, החלטות בימוי מעניינות. המחזה המרתק נכתב על ידי מאיה ערד יסעור וכבר זכה בפרסים חשובים בעולם והועלה במדינות שונות. יגאל זקס, הבמאי ומנהל "קבוצת העבודה", בחר להעלותו לראשונה בישראל. נושא הפליטות והפליטים, בו הוא עוסק, הוא נושא חשוב בעולם כולו וגם בארץ, בייחוד בתקופה זו.

אחת מהחלטות הבימוי החשובות בהצגה היא עשייתה בסנפלינג. שתי הדמויות בהצגה תלויות בחבלי סנפלינג לכל אורכה, כשישים דקות. לא ניתן להגדיר את "תלויים" כהצגת פרינג' קלאסית. היא היתה יכולה לעלות בהחלט גם בתיאטרון רפרטוארי. שני הפליטים, המגולמים על ידי אבי סרוסי ופיני גואטה, בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין שממוקם בלב איזור הפליטים של שכונת התקווה, מיקום שמן הסתם עזר בהכרת הנושא.

השניים תלויים בין שמיים וארץ, ושם הם מגוללים את מסע החיים שלהם, שיש בו עבר משותף וקונפליקט גדול שהולך ומסתבר לנו. הם אנשים שהיו פעם חברים קרובים והגורל נכנס ביניהם בצורה אכזרית. אנחנו יכולים להתחבר אליהם, אל רגשותיהם, ייסוריהם ואל תקוותיהם. הקונפליקט הבסיסי פה הוא קונפליקט של חברות. החברים הכי טובים שנשאבו למחנות מנוגדים, כשהאחד פשע נגד רעהו אך גם הציל אותו. ההצגה מרתקת, ולטעמי יש לה סיכוי מצוין לזכות בתחרות.

ההצגה השנייה שראיתי היא "סטו-רי". אנחנו, כידוע, חיים בסטורי, בסרט של עצמנו שאנחנו מקרינים ברשתות החברתיות, עד כדי חוסר יכולת להפריד בין האישיות שאנחנו מעלים לבין האישיות הממשית שלנו, אך תמיד יש תחושה של חוסר הלימה מוחלטת שלעיתים מטלטלת אותנו. יש המון חן ב"סטו-רי". חן של נעורים, של צבעוניות ושל תנועה. בהצגה זאת ישבתי מוקפת במורים ובתלמידי י"ב של מגמת תיאטרון מבית ספר מקיף יהוד, ושמעתי מהם, הקהל החשוב ביותר של ההצגה, את תובנותיהם. והם הבינו, בהחלט.

זוהי הצגה על עולם שחי את האמצעים הטכניים של הבומרנג, הסלפי המתוחכם שמתמלא בשפמים ובאפים מלאכותיים וחמודים, יותר או פחות. זהו עולם שמנוהל על ידי הסטורי שנעלם תוך 24 שעות, עולם של תיוגים טכניים שהופכים לאמיתיים ואז נעלמים. זהו עולם שרגשות אנושיים מנוהלים בו בקפידה, משוחקים אך לעיתים הפער ביניהם לבין המציאות מכריע, ואנשים הולכים לכיוונים דרסטיים למדי כדי לצמצם את הפער או להימלט ממנו. תלמיד י"ב אחד אמר לי שלדעתו, זוהי הצגה אוניברסלית שיכולה לדבר אל כולנו, כי כולנו חיים בפער בין הדמות שאנחנו מקרינים לבין זאת 'האמיתית' שלנו. ייתכן, אך צורנית ההצגה מתאימה הרבה יותר לאלה שעושים שימוש טכנולוגי כבד ומתחברים לז'רגון ולמושגים שמגדירים את עולמם. למרות זאת, יש בהצגה עומק רב יותר. מהו האני האמיתי שלנו? עד כמה הוא נמצא בהלימה עם מה שאנחנו באמת היינו רוצים לחשוב על עצמנו? מתי ואיך מתרחב הפער הזה וכיצד הוא מצטמצם? כל אלה שאלות מעניינות שעולות במהלך ההצגה, והן מהדהדות במוחנו.

לפי הטרמינולוגיה של היגל, תהליכים עולמיים מתרחשים בדיאלקטיקה של תיזה, אנטי תיזה וסינתיזה. אם הסלפי והבומרנג הם אנטי תיזה לעולם הביורוקרטי והמסודר של המבוגרים, הרי שהגיע, בהחלט, זמן הסינתיזה. חיפוש העומק לצד האמצעים הטכניים הצבעוניים והמעניינים שבהצגה הופכים אותה להצגה ראויה לצפייה ומעוררת מחשבה.

ההצגה השלישית שראיתי הייתה "המשחטה". ההצגה הזאת, שמוצגת בשפה הערבית עם כתוביות בעברית, היא אולי ההצגה הקשה ביותר שראיתי מימי. זוהי הצגה על קנאה, נקמה ושיגעון. שני אחים רוצחים זה את זה על רקע קרבות ירושה, שניהם רוצים את המשחטה שהותיר האב ויש להם כלי נשק קטלניים זמינים, סכינים ארוכות ומושחזות היטב.

הנשים, הגיסות שנותרו בחיים, מנסות להציל את העסק שכבר נמצא בצרות, ולשתף פעולה. בתחילה נראה כי הן יכולות לעשות זאת. מערכת היחסים ביניהן היא הרמונית, למרות צרימות הרקע של היריבות בין בעליהן שכבר אינם בחיים. במהלך ההצגה, אחת הגיסות נתקפת ברוח רעה, שמיוצגת על ידי אישה אשר משוחקת על ידי גבר מזוקן. הרוח הרעה, נגדה היא מנסה להילחם בתחילה, הולכת ומשתלטת עליה עד שהיא מותקפת על ידי גיסתה, אותה היא רוצחת לבסוף. בסוף אנו רואים במה מלאה בקרעי בשר וכבדה ולבה של הגיסה הנרצחת מונחים לפנינו. האולם הקטן מתמלא בריח של בשר. זוהי הצגה קשה מאוד לעיכול, על כל המישורים. היא עוסקת בשאלות חשובות, אך עושה זאת בצורה שהיא קשה מאוד לצפייה. מי שיצפה בהצגה ייצא משם מטולטל ומזועזע.

ההצגה האחרונה בה צפיתי היתה "God's blockbuster". זוהי הצגה מהסוג המפתיע, גם תוכנית וגם צורנית. לדעתי, לא מהסוג שיזכה בתחרות, אך כזה שיקבל פרסים מסוג של 'הפתעת הפסטיבל' או שיזכה לציון לשבח כלשהו.

יש בהצגה זאת רעננות מסוימת, רעיונות מעניינים וביצוע מרתק, אך מנגד, יש בה חוסר קוהרנטיות ומסרים רבים מדי שמתפרשים בחלל האוויר בשפע רב מדי. פרובוקציות רבות נזרקות לאולם במהירות של 180 קמ"ש בשטח בנוי. אנחנו מתרשמים אך לא מסוגלים להתמודד עם הטריגרים המחשבתיים שמוטלים עלינו באינטנסיביות יתר. זהו אוסף של רעיונות חצי אפויים בקשר לנשיות, נשיות נשית ונשיות גברית, גבריות גברית וגבריות נשית, רגשות שהם פרטיים ופרטיות שהיא רגשית או לא.

החלק שעניין אותי במיוחד היה הלעג לגורואים מסוגים שונים ששובים לב מאמינים פתאים, שכל כך רוצים להאמין במשהו או במישהו גדול מהם. זה קצת הזכיר לי את ביקורו האחרון בארץ של הגורו טוני רובינס, שמפעיל בערך את אותן שיטות ומניפולציות שמפעיל הגורו בהצגה שלפנינו, שמוגדר אפילו כאלוהים.

כאמור, יש בהצגה הרבה רעיונות נוספים, רבים מדי, שמציפים את הצופים, אך כל זה נעשה בצורות ייחודיות ומאוד צבעוניות ואסתטיות. יש פה החלטות בימוי מרשימות, וכך גם עיצוב תלבושות פרובוקטיבי מאוד אך מרתק.

מבחינתי, אחרי צפייה במחצית מהצגות התחרות אותן בחרתי לראות, הזוכה הפוטנציאלית היא "תלויים". בעוד זמן קצר נדע.

 

תלויים

מאת: מאיה ערד יסעור

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: אבי סרוסי ופיני גואטה

תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

תאורה: אמיר קסטרו

ע. במאי ומפיק בפועל: לירון נח

הפקה: אנסמבל "קבוצת עבודה"

הדרכת שחקנים בסנפלינג: קרקס Y

 

סטו-רי

בימוי: נועה בוקר

כתיבה: חן גבעתי, אורן דיקמן, נועה בוקר, טל מיכאלוביץ' ועידו קולטון.

שחקנים: חן גבעתי, אורן דיקמן ויעלי רוזנבליט

עיצוב תלבושות וחלל: מאי סלע

עיצוב מוסיקה: מיכאל גוטליב

עיצוב תנועה: אריאל וולף

מעצבת גרפית: שירן ברי

עיצוב תאורה: שי סקיבא

אמן וידאו ואפקטים: רז ברקו

במאית ומפיקת וידאו: מעיין ארליך

צלם וידאו: אבנר מאייר

שחקניות וידאו: דניה לנדסברג ואלינה רף

צוות טכני: נועם ישראל

הפקה: חן גבעתי

הפקה בפועל: ליאור ישראל

המשחטה

מאת ובבימוי: וסים חיר- تأليف واخراج: وسيم خير
משתתפים: אומיימה סרחאן اميمة سرحان , זמזם אסמאעיל زمزم اسماعيل , דיאא אלמוגרבי ضياء المغربي , מרואן מורה مروان مره , חאלד מאיר מרואת خالد ماير مروات

מנהל אמנותי: מחמוד מורה-مدير فني: محمود مره
מנהלת הפקה: אלינור מוגרבי-مديرة انتاج: الينور مغربي
מעצב תפאורה: פייסל גזאוי-تنفيذ ديكور: فيصل غزاوي
עיצוב תאורה: ניזאר חמרה-اضاءة وتقنيات: نزار خمرة
מוזיקאי: מועין דאניאל-موسيقى: معين دانيال
תרגום: זמזם אסמאעיל – ترجمة: زمزم اسماعيل

עיצוב תלבושות: נאדא חטיב –  ملابس: ندى خطيب

God's blockbuster

בימוי: נעה פרדר

עיצוב תפאורה ותלבושות: תום ליטמן

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוזיקה: און קדוש

הפקה: הגר פז

מפעילים טכניים: גל דרורי ודניאל לשם

שחקנים: רומי צרפתי, אוראל מאור, אלי קריסה, אסף זלמנוביץ' ומייקל קביה אהרוני.