ראיון עם היוצרת מאיה בואנוס
מאת: אירית ראב
בשקט בשקט, בין מדפי הארכיבים הלאומיים לבין הבמה המשחקת בגבולותיה, פועלת בשנים האחרונות אחת היוצרות המסקרנות ביותר בסצינה התיאטרלית – מאיה בואנוס. כבר כמה זמן אני עוקבת אחר פועלה של בואנוס, יוצרת, שחקנית, מחזאית ובמאית. לעיתים מקרוב, מעצם היותי חלק מוועדה אמנותית כזו או אחרת של פסטיבל כזה או אחר, ולעיתים מרחוק, בפינות הרחובות הווירטואליים.
אין ספק שהיוצרת הזו לא מפסיקה ליצור לרגע, כמו היתה ארנב אנרג'ייזר תיאטרלי על רד בול, במובן הכי טוב של המילה. רק בשנה האחרונה העלתה, בין היתר, יצירת מחול בלב מחנה יהודה ועיבוד תלוי מקום של יצירתה "דין סוטה" במסגרת פסטיבל 360 מעלות, השתתפה בפסטיבל "מקודשת", העלתה את ההצגה "המקום ינחם אתכם" בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ואת היצירה "בלילה ההוא" במוזיאון מגדל דוד, וביימה את המחווה התיאטרלית בחגיגות יום הולדתה השמונים של גילה אלמגור. תוך כך, בואנוס לוקחת חלק בקבוצת "חולות" בהנהגתו של חן אלון (הקבוצה העלתה באפריל השנה את ההצגה "אדם לא חוקי" בפסטיבל שייח' אבריק בקרית טבעון), מגלמת את הקול שבין המנגינות ביצירה "שירי הלל" שנוצרה על ידי היוצר והמוסיקאי הלל מורן, ועובדת על הצגה חדשה שעומדת לעלות בעוד כשבועיים, המתמקדת במסעות ותלאות הפליטים שפוקדים את ערי העולם. זה לא מפליא, אם כן, שרק עכשיו היתה לי ההזדמנות לשבת מולה, ולהבין מאיפה הכל התחיל ולאן זה הולך.
בואנוס, ילידת 1987, נולדה בירושלים למשפחה ירושלמית וותיקה (10 דורות) מצד אביה, על אף שנולדה בירושלים ורוח העיר בהחלט נושבת ביצירותיה, בואנוס העבירה את שנות ילדותה והתבגרותה בהרצליה. הוריה הכירו במהלך עבודתם המשותפת בקול ישראל, ולאחר מספר שנים המשפחה הצעירה עברה לאיזור השרון.
העשייה הרבה והשאפתנות לא הגיעו כיש מאין, בני משפחתה של בואנוס בנו את עצמם בעצמם. אביה של מאיה, אלי, החל את דרכו במכירת אבטיחים, עבר לתפעול במהדורות החדשות בערוץ הראשון (בין היתר החזיק את לוחות הטקסט, הטלפרומפטר של פעם, בפני חיים יבין), התמחה בהפקה וקולנוע תחת חסותו של מוטי קירשנבאום ז"ל, ולאחר מכן, עבר לעסוק בהפקה באופן עצמאי. אמה של מאיה, רונית, גידלה את הבנות ודאגה למשק הבית, לצד פיתוח קריירת רדיו ענפה: "יש לי בבית שתי דוגמאות, דמויות מופת מבחינתי, של לקום בבוקר ולעשות. המשפט שגדלתי עליו בבית זה "יגעת ומצאת, תאמין". אתה צריך לקום, לעבוד קשה ולעשות ולקוות לטוב. ובשבילי, לעסוק בתחום הזה, ובכלל להיות מסוגלת לספר סיפורים שאנחנו בדרך כלל לא מספרים אותם על במה, או שבכלל אנחנו לא מדברים עליהם, זו הזכות הכי גדולה שיכולתי לקבל, ואני מודה יום יום על ההזדמנות שיש לי". לבואנוס יש אחות גדולה, שרון, שניהלה בשנים האחרונות את "הבית הישראלי" בלונדון ומתמחה במגזר הציבורי.
במהלך ילדותה, התיאטרון היווה כמעין מנגנון הגנה: "באיזשהו מקום אני מרגישה שאני קצת הקלישאה התיאטרלית. הייתי ילדה דחויה. שתי המילים ששמעתי הכי הרבה בילדותי היו 'שמנה' ו-'מכוערת'. במשך שנתיים היה עלי חרם ביסודי. התיאטרון הפך למקום מפלט. גיליתי פלטפורמה חדשה שאני אוכל לבטא את עצמי דרכה."
איך זה התבטא בצעירותך?
"תראי, אם אני חוזרת לתמונות ילדות אז לא רק שאני משחקת בתמונות, אני ממש מביימת כל אימג' ואימג'. יש כל מיני תמונות שאני ממשיכה את המרחב, מגיבה לפסל, מגיבה לחלל, כל מיני דברים כאלה. בכיתה ז' התקבלתי למגמת התיאטרון בבית הספר ונכנסתי לזה בצורה הכי משמעותית שיש".
אחרי לימודיה בתיכון "אלון" שברמת השרון שירתה כמש"קית חינוך בחיל הים, אשר גם אותו הגדירה כפרפורמנס לכל דבר. כחלק מתפקידה, בואנוס העבירה שיעורים והדרכות בכל הקשור למורשת קרב. כבר אז נמשכה מאוד להיסטוריה, וידעה לפרטי פרטים את כל הקרבות והעימותים. היא העבירה את ההרצאות בצורה כל כך מרתקת, עד שהפרטים היבשים של ההיסטוריה קמו לתחייה לעיני החיילים: "מכיוון שידעתי את כל הפרטים ברמה מאוד קפדנית, וגם בגלל כישוריי התיאטרליים, הייתי מספרת למשל על מלחמת ששת הימים ואחרי זה חיילים היו ניגשים אליי ואומרים 'אנחנו לא מבינים, את היית שם?'".
בואנוס ביקשה להיעזר בהרצאות ובמור"קים בכדי לעורר בחיילים הצעירים שאלות של מוסר ולנסות לעניין אותם בנושאים שלכאורה אבד עליהם הכלח אבל הם רלוונטיים מתמיד. השקעתה של בואנוס הועברה הלאה, בין המסדרונות של הסגל, ולקראת שחרורה ראש מספ"ן הים ביקש להרים לכבודה כוסית: "במשך שנתיים הוא שמע על בחורה בשם מאיה והוא רצה לפגוש אותה. זה היה מאוד מעורר הערכה שראו חיילת שפשוט עשתה את העבודה שלה. היתה לי חדוות עשייה מאוד גדולה. זה היה מעורר תקווה שתת אלוף מפנה את הזמן שלו ואומר אני רוצה להגיד תודה לחיילת בת 20, ולא כי אני חייב, אלא אני מביא אותה ללשכה ואני עושה לכבודה משהו. זה היה מרגש מאוד."
שלושה שבועות לאחר מכן, בואנוס עברה ללוס אנג'לס. בבקרים עבדה בקונסוליה הישראלית ובערבים למדה משחק וקולנוע. בסיום לימודיה, בואנוס חזרה ארצה, לירושלים, ולמדה תואר ראשון בהיסטוריה ותיאטרון באוניברסיטה העברית. לאחר מכן, היא חזרה תל אביבה ללימודים בבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה בלב רמת גן. בזמן הלימודים בבית צבי, כשחקרה את המונולוג המפורסם מהמלט במופע סוף השנה והעמידה אותו עם שלושים שחקנים, בואנוס נכנסה לנעלי הבמאית. עצם הכניסה לנעליים אלו, ולו רק לזמן קצר, הדביק אותה בחיידק הבימוי ומשך אותה לחפש נתיבי השכלה אחרים, שיעניקו לה כלים להעשיר את יכולותיה ועברה ללמוד לתואר השני במסלול שחקן יוצר, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עם זאת, היא מציינת שמעולם לא שמעה את הקול שקרא לה להיכנס להיכלי הבימוי, רק ביצירה השלישית שלה היא יכלה להגדיר את עצמה בלב שלם בתור יוצרת. בזמן הלימודים באוניברסיטת תל אביב, בואנוס הבינה שתכל'ס, זה לא באמת משנה מקום המגורים או הלימודים, אלא איפה שהלב רוצה להיות, וחזרה ירושלימה, במקביל ליצירה ולימודים בתל אביב. כפי שהיא מציגה זאת: "זו העיר היחידה בעולם שהיא חלק מהגנים שלי, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית".
"מים בקשו רחמים עליי", היצירה הרשמית הראשונה של בואנוס, נוצרה בעיקר בגלל שהיא היתה חייבת להיווצר: "ביצירה הראשונה שלי רציתי לדבר, וזו היתה הדרך שלי. זה לא שאמרתי לעצמי, עכשיו אני הולכת להיות יוצרת עצמאית ולשם כך אני מתחילה ברפרטואר. היה גם טריגר מאוד רגשי ליצירה הזו שמשם הכל נבע, ואז כבר לא היתה דרך חזרה. חייבים ליצור". ההצגה, שהחלה את דרכה בפסטיבל "סמולבמה" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שהתקיים בשנת 2015, ולאחר מכן הציגה בתיאטרון "הבימה" ובפסטיבל 360 מעלות בירושלים, מתמקדת בריטואלים היהודיים העוסקים בטהרה ומים, ובקשר הישיר והעקיף של ריטואלים אלו לתקיפות מיניות. בהתאם לנושא ההצגה, השחקניות על הבמה נעזרות על הבמה במים חיים, אולם עם הגעתה של ההצגה להבימה נאמר לבואנוס שבשל חשש בטיחותי, בכל זאת, מים וחשמל לא הולכים ביחד, היא לא יכולה להתיז מים על הבמה. לכן, היא החליטה להפוך את הדפקט לאפקט והתמירה את פעולת הרחצה לפעולת השתייה, דבר המאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה בכלל, והתוקפים בפרט, ולא להתמקד בריטואלים גרידא. כך, היצירה השתנתה והתפתחה לכדי יצירה טיפה אחרת – "דין סוטה".
במקביל לעבודה על "דין סוטה" ב"הבימה", בואנוס התחילה לעבוד על פרויקט חדש באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים והנהיגה מאה סטודנטים בנתיב יצירה חדשה. לאחר מכן, העלתה את "סינדרום E" בתור פרויקט הגמר בלימודי התואר השני בחוג לתיאטרון, אשר עסק במשפט אייכמן והתבסס על חומרים דוקומנטריים מהמשפט, ובשנת 2018 העלתה את היצירה "המקום ינחם אתכם" במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ועסקה בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן.
בדומה ליוצרים רבים אחרים, גם בואנוס הניחה את האבנים הראשונות במסלול האמנותי שלה ללא תמורה כספית: "שלוש ההפקות הראשונות שלי היו בתנאי גרילה לחלוטין. אני כן מאמינה שאני צריכה להתפרנס מהמקצוע, אבל הייתי מספיק ענווה כדי לומר 'אף אחד לא יזרוק עלייך כסף כי את צריכה או רוצה, את צריכה להוכיח שיש לך את היכולת להעמיד הצגה שראויה לפגוש קהל, ואז את תוכלי לקבל הזדמנות למקום ולתקציב. אני תמיד אומרת שאת "סינדרום E" עשיתי ב1,842 שקלים ואת "המקום ינחם אתכם" עשיתי ב-150,000 שקלים". ביצירה "המקום ינחם אתכם", בואנוס קיבלה מימון ותמיכה מגופים שונים, כגון מפעל הפיס והאגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן, וכמובן, מפסטיבל עכו עצמו.
בנובמבר האחרון, סיימה לעבוד על היצירה תלוית המקום "בלילה ההוא", שהועלתה במסגרת התערוכה "לונדון בירושלים" במוזיאון מגדל דוד, תערוכה שנוצרה על ידי המנהלת האמנותית עינת אשדות ונאצרה על ידי ליאת מרגלית וענבר דרור.
בתוך חלל ההיסטוריה המשוחזרת אליו נכנסו מבקרי התערוכה, שכלל בין היתר שחזור מדויק של בתי קפה ואולמות קולנוע מתקופת פלשתינה המנדטורית, בואנוס יצרה את "בלילה ההוא", יצירה שהעירה תופעה נשכחת ומודחקת בדפי ההיסטוריה הארץ-ישראלית – תופעת המארחות. בימים אלו, הנהגת הישוב היהודי ראתה לנכון לשלב לצד המאמצים המדיניים גם חיזוקים אנושיים בצורת נשים עבריות יפות שהנעימו את זמנם של חיילים וקצינים בריטים שהגיעו למועדונים שהוקמו לשם כך. תוך כך, הנשים פיתחו קשרי ידידות עם החיילים והכירו להם את הפנים היפות של ארץ ישראל. באמצעות קשרי הידידות הללו, הבריטים הבינו את חשיבות היישוב העברי בארץ ישראל, והעבירו זאת הלאה, במכתבים הביתה לבריטניה. אך, לאחר פרסום "הספר הלבן", כאשר הרוח הבריטית התחילה לנשוב לטובת הפלסטינים, היישוב היהודי, ובייחוד אנשי המחתרות השונות, התייחסו אל הנשים המארחות בצורה מאוד שלילית, בלשון המעטה.
ביצירתה, בואנוס ביקשה להביע את קולן המושתק של נשים אלו, ויצרה שלוש דמויות, פיקטיביות אמנם, אך מבוססות על סיפורים אישיים – סוזן הספרדייה שהביאה את תרבות הלדינו הירושלמית, דבורה שכל אחיה התגייסו למחתרות, מה שיצר קרע בינה לבין בני משפחתה, ושושנה, בעלת המועדון, שהותירה את משפחתה באירופה. במקביל ביקשה להציג את דמותו של קצין בריטי שהוצב בפלשתינה והתאהב באחת מהנשים. כל זאת, במקביל למאורעות שהתרחשו בירושלים של אותה התקופה, אשר נהפכה לכדי זירת מלחמה.
בדומה לאמירה הפמיניסטית המפורסמת, אז כמו היום, האישי הוא הפוליטי, ובייחוד בירושלים: "בעיר בה אני חיה, הכל מתערבב בהכל, התרבות בפוליטיקה, במלחמה, ביופי, באהבה. אי אפשר ליצור הצגה על אהבה ולהתעלם מהקונטקסט הפוליטי. אי אפשר לדבר על הפוליטיקה מבלי לדבר על הסיפור האנושי."
לאחר מכן, העלתה בואנוס את "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות. אם קודם עיבדה את היצירה לבמה של "הבימה", הפעם היא שינתה את היצירה כך שתעלה בתוך מזרקה בלב גן בלומפילד. החזרות ליצירה היו יצירה בפני עצמה: "לעשות קיץ שלם חזרות במקום שחרדים נוהגים להגיע אליו ולעשות את צילומי המשפחות שלהם, ואנחנו עם הביגוד המאוד ספציפי של ההצגה או עם האוכלוסייה הערבית שבאה ופשוט מפצחת גרעינים בעודה מסתכלת על הבנות שלבשו לבוש מסוים, אז היו כל מיני מפגשים מרתקים, אבל זה היופי בירושלים. את לא פועלת במרחב סטרילי".
לשאלתי איזו הצגה היא הכי אוהבת, בואנוס לא יכלה לענות, ואפשר להבין אותה, כאילו התבקשה לבחור את המועדף מבין ילדיה: "אני עוד לא אמא, אבל אני תמיד אומרת שכשאהיה אמא אני אהיה יוצרת טובה יותר. יש משהו במלאכת הבימוי והיצירה, בכלל, יצירה זו לידה הרי, חזרות זה תהליך הריוני לחלוטין. אני חושבת שיש משהו בבימוי ובאימהות שמאוד מתכתב לי ביחד. זו מנהיגות נשית, זו מנהיגות אחרת. היה לי פעם במאי שמאוד דגל בשיטת דיקטטורה והפחדה, ומאוד לא הסכמתי עם השיטה הזו. אני חושבת שלהגיע לשחקנים ממקום של סמכות אבל גם ממקום שיודע להכיל אותם בסיטואציה באותו רגע ולהגיד להם 'לא נבין הכל בחזרה הזו אבל אנחנו לאט לאט נצליח למתוח את הגבול של עצמנו מחזרה לחזרה', זה משהו שבעיני הוא יותר נכון".
לא בכדי, בואנוס מאמינה בקשר הדוק בין יצירה ליזמות: "יוצרת עצמאית בארץ חייבת להיות יזמת עסקית. תיאטרון הוא מקצוע, הוא עסק. בדיוק ליהקתי שחקן חדש ואמרתי לו 'אני אחראית לך. אני אחראית לWell Being שלך, אני אחראית לתהליך היצירתי שלך, אני אחראית לשכר שלך, אני אחראית לדאוג שאתה מקבל את כל התנאים המתאימים לך.' כמו שכל בעל עסק ראוי שיעשה. ויש נטייה בתחום הזה, לפחות ממה שאני נתקלתי, שאנחנו מסתמכים על טוב לבם של אנשים. לא, תיאטרון הוא עסק לכל דבר ועניין. הוא הפרנסה והמקצוע שלי. הוא לא רק הדרך שבה אני מבטאת את עצמי אלא הוא מה שאני עושה ביום-יום. ואפילו יותר מזה, אני מסתכלת על החברים שלי, אני היחידה שמתמידה במקצוע שלה. אני כבר חמש-שש שנים עוסקת בדבר הזה".
אני שמה לב שחלק הארי מבין היצירות שלך הוא על נשים, מנקודת מבט נשית או על הקול הנשי. את חושבת שמעצם נשיותך את מעדיפה לעסוק בחומרים "נשיים" או להימנע מנושאים שלא בהכרח קשורים לזה?
"זה מעניין. אני חושבת שזה איזשהו טריגר אישי שמוביל אותי בדבר הזה. חן אלון ליווה אותי במהלך העבודה על "סינדרום E" ואני זוכרת את השיחה שהיתה לנו, הוא אמר לי 'בסדר, אייכמן, הרוע האנושי, זה ברור לי. מתי את ראית את הרוע האנושי?'. וזה גרם לי להבין שלא משנה איזו יצירה אני עושה, דוקומנטרית ככל שתהיה, אם היא לדוגמה, תדבר על ילדי תימן, היא תדבר על גילויי גזענות שאני חוויתי, על התקיפות שאני חוויתי או על הנידוי שאני חוויתי, על האובדן שאני חוויתי. אז אני לא מופתעת שיש קול מאוד נשי ביצירות השונות. זו באמת נקודת הפתיחה שלי. הנחתי השנה את טקס יום הזיכרון של עמותת "רסיסים", זו עמותה מדהימה שמתעסקת בפוסט-טראומה. הם מציגים טקס אלטרנטיבי שמוגדר בתור טקס הזיכרון לנופלים ולחיים, המבנה של הטקס הוא ממלכתי אבל במקום שירי יום הזיכרון וקטעי שכול, יש שלושה דוברים שמספרים את הסיפור האישי שלהם. אני זוכרת שישבתי לידם בחזרה ואמרתי לעצמי 'קטונתי. מה אני יכולה להגיד לך, על הניסיון שלך אי שם בסוריה או בעזה עם ההליקופטר? מה אני יודעת? אני הסתערתי על דמות חייל מקרטון. ואז אחד מהם אמר לי 'את יכולה לספר את הסיפור שלי, זה הדבר הכי חזק שאת יכולה לעשות'. כאישה, גם אם זה סיפור גברי, אני אספר אותו קצת אחרת."
לצד זאת, בואנוס מסבירה את רצונה להביע את קולם של המושתקים, לעשות צדק, גם אם תיאטרלי, עם אלו ששפר גורלם, גם עם הילדה הקטנה שהיתה והוחרמה על ידי הילדים האחרים: "מגיל מאוד צעיר הייתי עם מודעות חברתית ועם רצון לעשיית צדק. אני זוכרת שבתקופת האינתיפאדה הראו בחדשות את ההמון הזועם קורא 'מוות לערבים', ושאלתי את ההורים שלי 'למה הם אומרים את הדבר הזה? לא כל הערבים עשו את זה'. כילדה, שאלתי את אמא שלי, 'למה העולם שתק בזמן השואה?'. כל הזמן לא הייתי מסוגלת לראות חוסר צדק והייתי נלחמת בזה בכל דרך שהייתה ברשותי. את יכולה לקשר את זה לאיזשהו טריגר פסיכולוגי, כי אני בסופו של דבר באמת הייתי הילדה הדחויה. במשך שנתיים אף אחד לא דיבר איתי, זה לא עניין של מה בכך. בין ג' ל-ו', היו לי יותר חברות בכיתה, אבל בין א' ל-ב' אני ממש זוכרת שממש רציתי לשחק איתן. יש לי אימג' שחקוק בראש, את כל אותם הרגעים שהם היו מסתובבים והיו אומרים לי 'לכי מפה, את לא יכולה לשחק איתנו', והייתי כל הזמן לבד."
בדומה, היצירה "מים בקשו רחמים עליי", וגלגולה המאוחר "דין סוטה", מבוססות על חומרים מאוד אישיים שדלתה מסביבתה הקרובה: "היצירה עלתה הרבה לפני Metoo#, המחאה הזו פתאום גרמה לי להבין שאני לא צריכה להסתכל רחוק כדי להגיע לחומרים עצמם. בדרך כלל אני הולכת לארכיון המדינה, מוציאה פרוטוקולים ותמלילים מהספרייה הלאומית, ב"מים בקשו רחמים עליי" לא הייתי צריכה, שאלתי את החברה שלידי, שאלתי בנות משפחה, ופתאום הכל כל כך התקשר, ואז משכתי את החוט של הטהרה ושל המים, של למה אנחנו מרגישות מחוללות ומלוכלכות, למה אנחנו פונות למים כתשובה."
ולאיזו מסקנה הגעת, למה דווקא מים?
"זה חלק ממפתחות הזהות שלנו. אני לא כל כך יודעת להגדיר את עצמי, אם אני אדם חילוני או מסורתי, אני חיה בחברה מודרנית, שהיא לא חברה מקראית בשום צורה ועניין, ובכל זאת הזהות היהודית-ישראלית שלי היום מבוססת על יחס תרבותי למים, היחס שלנו למים הוא אמביוולנטי, מצד אחד זה מקור לטהרה – מקווה, נטילת ידיים וכן הלאה. מצד שני, זה מקור הרסני, הרי דין סוטה, הטקס המשפיל והאכזר שעד היום יש ויכוח אם בוצע או לא, בעצם משתמש במים בכדי לבדוק את חפותה או אי חפותה של אישה מסוימת ודרך כך להבין אם צריך לנקוט אמצעים כנגדה. הבריחה למים נבעה מהסיפורים עצמם, כמעט כל אישה דיברה איתי על הרגע שאחרי, על הרצון להיטהר ולהתקלח, ומהמקום הזה ניסיתי להבין מה יש במים. חברה סיפרה לי על חברה שלה שעברה תקיפה חמורה, היא נכנסה למקלחת רותחת ולא יצאה ממנה עד שהיו לה כוויות. ניסיתי להבין למה אנחנו הולכות לשם, והדרך שלי להבין את זה, זה דרך הזהות היהודית שלי".
לצד הדיון התדיר עם הטקסטים הנושנים, בואנוס נעזרת ביצירותיה בכדי לבחון את האצבע המאשימה שרבים נוהגים להניף כלפי נשים בכלל, וכלפי נשים ששרדו תקיפה מינית בפרט. היא מספרת על כך שכאשר ביקרה בשכונת "מאה שערים", חלק מהגברים החרדים שעברו לידה ירקו לעברה: "כשאני מספרת לאנשים על מה שקרה לי באותו יום אז השאלה הראשונה של האנשים היא 'מה לבשת?'. בעצם השאלה הזו טומנת בתוכה האשמה כלפי – מה עשית שמגיע לך שזה יקרה? מה אמרת לו? איך חייכת? איך הסתכלת?". הבמה אפשרה לה להדוף את ההאשמות הללו ולהיאבק על מקומה, על קולה: "בלא מעט מהמקרים שאני נאלצתי להתמודד איתם, אני קפאתי ושתקתי, והבמה אפשרה לי קול. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. ולא בכדי, אני בוחרת סיפורים של אנשים שאני מרגישה ששללו להם את הקול."
אפשר בהחלט להגדיר את בואנוס בתור פמיניסטית, אבל פמיניסטית מהגל הרביעי המתעצם בימים אלו. היא מאמינה שפמיניזם מושתת על הבחירה האישית של האישה, כל אישה: "תנו לי את הברירה להחליט מה אני רוצה להיות. אני רוצה להיות אמא? אני אהיה אמא. אני רוצה להיות עקרת בית? אני אהיה עקרת בית. אני רוצה להיות אשת קריירה? או שאני רוצה להיות גם וגם וגם, בבקשה, אני אהיה גם וגם וגם. אני יכולה לחגוג את הנשיות שלי תוך כדי, ואין לי שום בעיה שיסחבו לי או שיחליפו לי גלגל או שיבנו לי אוהל."
לצד האמונה וההנאה בעשיית התיאטרון, היא חשה גם חרדה ופחד ויראה, ויש לה שיערה לבנה על כל פרויקט שהיא יוצרת. על אף זאת, באולם התיאטרון היא מרגישה בבית, על המדרגות, בקבינה של התאורה או שרועה על הבמה, בואנוס יודעת שהתיאטרון יכול להכיל ולהביע אותה, כמו שהיא מביעה את קולם של אחרים ביצירותיה.
השאלון של מרתה:
כל ראיון עומק שנעשה, ילווה בגרסת מרתה לשאלון המפורסם של פרוסט-פיבו-ליפטון:
*כי מרתה שלנו חייבת להידחף לכל כתבה 🙂
# מה הפגם העיקרי שלך? "ביקורת עצמית ואוכלת מצלחות של אחרים"
# מה הפחד שלך? "לאכזב את הסביבה"
# מהי המילה האהובה עליך? "אמא"
# מהי הקללה האהובה עליך? "נבלה/חלאה"
# מי פתח עבורך את הדלת לעולם התיאטרון? "אביבה כהנא, מחנכת בחטיבת הביניים"
# באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית רוצה להתנסות? "עריכת דין"
# באיזה מקצוע, לא היית מוכן לעבוד? "עריכת דין"
# מיהו/מיהי היוצר/ת האהוב/ה עליך? "אופירה הניג"
# איזה כוח על היית רוצה לקבל? "חמלה על טבעית, בזכות אמא, לימדה לראות את האחר."
# מהי הדמות האהובה עליך? "הארי פוטר"
# מה היית רוצה שיכתבו עליך בדפי ההיסטוריה? "מחוללת שינוי חברתי דרך יצירה ותיאטרון"
מרתה יודעת 