החטא והעונש שלא היה

על ההצגה "יולדות"

מאת: אביבה רוזן

"יולדות" של תיאטרון יפו היא הצגה מטלטלת ומרגשת מאוד. היא כזאת לא רק בגלל הנושא בו היא עוסקת, שמסעיר את החברה הישראלית כבר כמה עשורים, אלא גם בגלל הדרכים המופלאות בהן מוצג הנושא הקשה הזה, חטיפת ילדי תימן מהורים שזה עתה הגיעו לארץ, כואבים ומבולבלים. כמו שאומרת אחת השחקניות, שמסבתה נחטף ילד, האנשים שבתחתית הסולם החברתי, אלה שכולם מסתכלים עליהם מלמעלה, הפרימיטיביים האלה מתימן. אך לא רק מתימן.

כל כך הרבה דובר על הנושא, כל כך הרבה דמעות נשפכו, אבל באמצעים אמנותיים נוגעים במיוחד מציגות שלוש שחקניות, סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ ועדן אוליאל, את תהליך הלידה הכואב והממושך שסופו כלום ואין. תינוק יפה שנעלם לעולמים, אין גופה ללטף בפעם האחרונה, אין קבר להתאבל עליו. ריק.

אחד האמצעים בהם משתמשת הבמאית, חנה ואזנה-גרינולד, הוא פיזור ערימה של חיתולים לאורך ורוחב הבמה, בציון שמות ההורים והילדים שנגזלו מהם, כביכול מתו. הערימה נראית לבסוף כשורות של קברים, אלא שהקברים אינם קיימים במציאות והילדים מצאו את דרכם, בה לא בחרו, להורים מאמצים אשר לקחו אותם ממעונות ויצ"ו. שועי העם מול דלת העם.

יולדות - דוד קפלן

יולדות. צילום: דוד קפלן

כמה מההורים ידעו שילדיהם נמצאים במעונות ויצ"ו ונסעו לשם, אך מנעו מהם את הכניסה. חוץ מלשבת בחוץ ולבכות, הם לא תיארו לעצמם שיש דרך לעבור את הדלתות הנעולות ולקחת את ילדיהם. הם ידעו שילדיהם לא מתו. הם הבינו שילדיהם חיים, אך לא איתם, ולא הפסיקו לחכות להם. כל ילד ברחוב, כל אדם בגיל המתאים עורר תקווה.

במהלך ההצגה, מתארת אישה שעבדה בבית החולים בראש העין כשהייתה בחורה צעירה את צורת העבודה שם. היא עצמה עלתה מתימן ועבדה באחד מבתי החולים בראש העין, משם נחטפו חלק מהילדים. תיאוריה יבשים, מגוננים על המערכת עשרות שנים לאחר המעשה, היא מספרת שההורים שזה מקרוב באו, נחרדו למראה האינפוזיות והמחטים וניסו לנתק את ילדיהם מהמכשור הרפואי. לכן, היא מסבירה, לא אפשרו להם להיכנס לחדרי האשפוז. לכל היותר, אפשרו להם לראות חלק מהילדים דרך החלונות. כאשר התפנה לכך הצוות הרפואי, הרימו האחיות והציגו את הילדים שלא היו מחוברים לאינפוזיות. ההורים שישבו ימים ולילות בחוץ בתקווה לראות את ילדיהם, חזרו לעיתים קרובות מאוכזבים הביתה.

השתקה. העולים החדשים שמפחדים מהצל של עצמם, שמחפשים את הדרך להשתלב בחברה החדשה והמפחידה אליה הגיעו, ואין להם קול ממילא. את אלה משתיק הממסד, שזרועותיו האימתניות עושות יד אחת כנגד האנשים המפוחדים הללו. השתקה. ניתן לרמות, לשקר, לגנוב מהאנשים הללו, ואחר כך לפטור אותם באמירה: "זה לא תימן פה". פה אנחנו מטפלים בילדים המתים וקוברים אותם. השתקה. שנים של התעלמות מנשים שנכנסו לדיכאון, שכבו במיטה ולא הצליחו לתפקד. אבל שיתוק על ילדים שנגזלו. הדור שלנו לא יכול להבין זאת. את השתיקה, חוסר האונים, הוויתור כביכול.

יולדות2 - דוד קפלן

צילום: דוד קפלן

נגנית הצ'לו (אביגיל ארד) שיושבת ליד הבמה ומנגנת בחלק הראשון של ההצגה, הופכת לחוקרת בחלק השני שלה, היא מעמידה את כלי הנגינה וקמה על רגליה. באחת, היא הופכת לאשת משפט המתחקרת נשים שפנו מיוזמתן כדי לספר על מה שראו בבתי הילדים. על הילדים שהופיעו ונעלמו ואסור היה להן אפילו לשאול מה קרה לילד.

ההצגה מבוססת על סיפורים אמיתיים וגם על נתונים שחלקם נלקחו מארכיון המדינה. המסקנה של החקירה היא שרק במיעוט קטן של הילדים שנעלמו, 69 ילדים, אין הסבר להיעלמות. אחת השחקניות מבקשת משש השורות הראשונות של הקהל לעמוד על רגליו, כדי להמחיש איך נראים 69 איש. נעמדנו. 'ועכשיו תיעלמו', היא מבקשת. נאלמנו.

"יולדות" 

מבוסס על חומרי ארכיון ועל הפואמה "יולדות" מאת איריס אליה-כהן

תיאטרון יפו

בימוי: חנה וזאנה-גרינולד

שחקניות יוצרות: סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ, עדן אוליאל ואביגיל ארד (צ'לנית)

דרמטורגיה: רחלי סעיד

עיצוב: פרידה שהם

עיצוב תנועה: שירה אביתר

יעוץ והכוונה מוזיקלית: נעמה פרל

עוזרת בימאית: נועה בן ארי

מפיקה: אביטל מישל-מאיר

ליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

עוזרת מעצבת חלל ותלבושות: נעה בנדהן

צילום: דוד קפלן

מועדים נוספים: 

6/2/19 | תיאטרון ענבל

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s