על היצירה "איך להיעלם לגמרי"

מאת: תמר צפריר

פסטיבל תמונע נערך השנה בפעם השביעית, בסוף אוקטובר האחרון, בשבעה ימים של טעימה שנתית אינטנסיבית, שאופיינה הפעם בחיפוש אחר שפה ותוכן חדשים. בתוך עולם של אמת סובייקטיבית המוטלת בספק תמידי, נולדו וממשיכות להיוולד יצירות פוליטיות וחברתיות, המשמיעות דעה צלולה ונוקבת על המציאות. לעיתים, הן עוסקות במציאות הקולקטיבית שלנו כחברה, ולעיתים, בזו האישית של כל אדם כפרט בתוכה. מדי יום אנו פוגשים באינספור חומרי גלם לעבודה חברתית ופוליטית כזו, אך דווקא על הקרקע הזו צמחה היצירה האישית של איתי ארדל, "איך להיעלם לגמרי".

איתי ארדל נולד בירושלים וכיום חי בוונקובר ועובד בקנדה, לונדון וניו יורק כמעצב תאורה ומספר סיפורים. לפני 17 שנים, תיעד את החודשים האחרונים בחייה של אמו שחלתה בסרטן, לצד מספר דמויות מפתח נוספות בחייו. המופע שלו משלב את החומרים המצולמים האלה עם אמנות עיצוב התאורה והופך אותם לכדי הצגת יחיד חושפנית וכנה.

אמנם, האמצעי העיצובי המרכזי של ארדל הוא התאורה, אך הוא עושה שימוש מחוכם גם במסך שנמצא על הבמה מאחוריו. המופע נפתח בחשיפת חצי מהמסך, עליו מוקרן קטע וידאו. בהמשך נראה איך ארדל מצליח למצות מתוך המסך הפשוט את מירב הפוטנציאל שלו, כפי שהוא עושה עם אמצעי התאורה.

הצגת היחיד של ארדל משכילה לשתף אותנו בחבלי הלידה שלה עצמה. ארדל משתף אותנו בתהליכי היצירה בצורה וורבלית וגם מקפיד על שקיפות בפן הוויזואלי. למשל, הוא כולל במופע הסבר מפורט והדגמה ידנית על השימוש בפנסים. הפעלה של פנס על הבמה מתוך הבמה, נדמתה כמו ווריאציה חדשה של תיאטרון בובות שארדל יוצר באמצעים המוכרים לו – פנסי התיאטרון. כמו שהוא מביא לקדמת הבמה נושא לא יומיומי (תהליך דעיכת אדם מסרטן), כך הוא מניח על הבמה את הפנסים שבדרך כלל מאירים מלמעלה, מבחוץ.

בדיוק כמו שהמופע עוסק בחסרונה של האם, ארדל יודע גם להשתמש בחשיכה מוחלטת, או כמעט מוחלטת, שהיא תאווה לעיניים רוויות. ארדל רגיש לקהל שלו, וברגעי החושך הספורים הללו הוא מציע לו צוהר למחשבה, מפלט או רפלקציה על המופע הגדוש תוכן רגשי לא פשוט. כבר מהרגע הראשון ארדל חשוף ושקוף עם הקהל שלו, מספר סודות ומאווים, מכניס אל "מאחורי הקלעים" של היצירה ואף מזמין את הקהל לאתגר אותו בשאלות. בתמורה לתשומת לבו, זוכה הקהל ליצירה מרגשת בכנותה אך לא סוחטת דמעות. ארדל מציג את המציאות כפי שהיא, בלי אובר-רומנטיזציה או ציוריות מעושה. מטרתו לא בידורית והוא אינו מנסה לרגש את הקהל בצורה מאולצת. הוא מציע מרחב מנטלי סטרילי שמאפשר לקהל להחליט בעצמו כיצד להגיב לסיפור של ארדל וכיצד לעבד את הדברים, מתוך הבנה שהסיפור עוסק בנושא לא פשוט.

את השפה הבימתית שלו, ארדל יוצר בכישרון רב. הדבר היחיד שהעיב עליה מבחינה אסתטית הוא שחסרו כתוביות בחלק מהקטעים המצולמים בהם פס הקול היה מקוטע או איכות הסאונד לא הייתה גבוהה. בתוך הבמה הזו הוא פועל ספק כשחקן, ספק כמפעיל תאורה, ספק כעצמו, אף על פי שכבר בתחילת המופע הוא דואג להסיר מעצמו את הטייטל "שחקן" ומסביר שהוא מעדיף להתהדר בתואר "מספר סיפורים". למרות שהוא נמנע מלהגדיר עצמו כשחקן, תנועתו על הבמה טבעית, הוא שולט בקולו וסביבתו בכישרון טבעי והקשר שלו עם הקהל רציף כמעט לחלוטין.

בעולם בו כל יום מישהו מנסה להמציא מחדש את הגלגל, איתי ארדל מציע פרשנות משלו למושג "הצגת יחיד". במופע האישי והייחודי לו, הוא בונה גשר רגשי לקהל ומזכיר לנו מחדש, מה ערכה של כנות ופשטות.

"איך להיעלם לגמרי"
איתי ארדל מתארח בפסטיבל תמונע
מאת: איתי ארדל, ג'יימס לונג ואניטה רושון
בהשתתפות: איתי ארדל
עיצוב תאורה: איתי ארדל
מוסיקה: אמיליה סימינגטון-פדי
ע. במאי: נועה ענתות
וידאו: ג'יימס נסביט

היצירה הועלתה לראשונה בעברית בפסטיבל תמונע, אחרי למעלה מ-300 הצגות ב-22 ערים שונות ברחבי העולם. לאחר ההצגות בפסטיבל, היא חזרה לנדוד בעולם.