על ההצגה "מדיאה"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

נתחיל מהסוף. קהל לא רב הגיע ביום שישי בערב לצפות ב"מדיאה", עבודתם החדשה של שלמה פלסנר ואנסמבל "כאן", אבל מחיאות הכפיים היו סוערות. בניגוד למקובל בהצגות רבות, שבהן הקהל מתחיל לנהור אל מחוץ לאולם כבר עם רדת המסך ומוחא כפיים חלושות בדרכו ליציאה, במקרה הזה נשארו הצופים לשבת דקות ארוכות. מעוצמת מחיאות הכפיים ניתן היה לחוש בהערכה הרבה ובהכרת התודה שרחשו הצופים לצמד השחקנים הנפלא, אודליה סגל וניסו כאביה, וליוצרי ההצגה, שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין. הכרת התודה הייתה מוצדקת. לעתים נדירות בלבד, זוכים הצופים לצפות בעבודת תיאטרון שמגיבה לרוח התקופה, שמישירה מבט אל המציאות העכשווית, מתארת אותה, ובכך גם פועלת לעיצובה. אמנם, הצופים חזו במחזה שנכתב לפני כ-2500 שנה, אך היו שותפים לדיאלוג עם השחקנים על הקונפליקטים שמעסיקים אותם ואת החברה האנושית כולה, היום.

את המחזה "מדיאה" מאת אוריפידס אין צורך להציג. סיפור הנקמה המחרידה של מדיאה ביאסון, בעלה שזנח אותה, הוצג מאות פעמים לאורך ההיסטוריה, בעיבודים שונים. בגרסתם, החליטו פלסנר ובורנשטיין להשתמש במחזה כחומר גלם בלבד, ולהשיל מעליו את כל הטקסטים למעט שלושת הדיאלוגים של מדיאה ויאסון ומספר קטעי מקהלה שהולחנו כשירי רוק, ולהוסיף טקסטים נוספים המתארים את חיי היום-יום של זוג ישראלי בורגני בן זמננו. הוא גבר נרקיסיסט וזחוח, היא אשת קריירה שאיבדה את נעוריה. הוא אב שמתהדר בילדיו אך לא נוקף אצבע בגידולם ("נדבי מתבכיין כל הזמן, כמוני"), והיא אם שלא מצליחה לשלב בין המחויבויות הדומסטיות למחויבויות הקרייריסטיות שלה. את הטקסטים העתיקים והחדשים מבצעים סגל וכאביה כשפניהם לקהל, כל אחד בצד אחר של הבמה, ספק שומעים ומגיבים לדברי האחר, כמעין שני מונולוגים עצמאיים שנפגשים כמעט במקרה.

עיבוד זה, הוא כמו הפשטה של הטקסט מכל מאפייניו המבניים והסגנוניים וזיקוק הדרמה לחלקיקיה הקטנים ביותר הניתנים לחלוקה. מטרתו אינה להציג גרסה חדשה למדיאה, אלא להשתמש בחומרי הנפץ המיתיים, העל זמניים, שטמונים במחזה ולהציב בעזרתם שאלות חדשות על מצב האנושות כיום. מדיאה ויאסון, עירומים מעלילה וממבנה דרמטי קלאסי, הופכים לייצוג מיתי של הקונפליקט המגדרי שתופס לאחרונה מקום מרכזי בשיח העולמי. ישנם שני כוחות בעולמה של ההצגה – כוח נשי וכוח גברי – ומסע הנקמה של מדיאה הוא מאבק בדיקטטורה הפטריארכלית שמייצג קריאון. אותו זוג ישראלי-בורגני הוא תמונת ראי של מדיאה ויאסון, שיחסיהם מקבלים מימוש נורא פחות, אך מונעים על ידי אותם כוחות הרסניים של מאבק המינים.

זו הפקה מאוד מינימליסטית, והעירום (למרות שהשחקנים נשארים לבושים לכל אורכה) הוא מוטיב מרכזי בה. הבמה עומדת ריקה, למעט שני כיסאות ושני מיקרופונים. מצלמות שמצלמות את השחקנים עומדות גלויות לקהל ומשדרות את התמונה למקרן, שגם הוא מונח במרכז הבמה ויוצר על הקיר האחורי דימויים קליידוסקופיים שונים של צמד השחקנים. ניסו כאביה לבוש בז'קט שמזכיר בגדים של קצין בצבא, ומתחתיו חולצה שקופה, ואודליה סגל לבושה בבגד ים מלא, מעליו מעיל ארוך, על ידיה תכשיטים. כמו הטקסטים, גם הבמה והשחקנים מקולפים מכל סממן חיצוני מיותר. השחקנים עומדים על הבמה חשופים ופגיעים, בניגוד גמור לאשליית הכוח שמצויות בה הדמויות שהם מגלמים. האשליה מתפוגגת בשתי פסגות משחק מדהימות: כאשר מדיאה מנסה לאזור כוח ואומץ כדי לרצוח את בניה ("קום לבי, קח נשק") וכאשר מגלה יאסון את מזימתה של מדיאה ומצליח רק לקרוא בעליבות למדיאה "לביאה, רוצחת ילדים".

שתי נקודות השיא לוקחות את הייצוגים המיתיים של הגבריות והנשיות לקצה. הן מראות לצופים מה עלול לקרות אם המאבק בין המינים ימשיך במסלולו הנוכחי – הגברים מנסים לשמר את כוחם בעוד הנשים מנסות להיות חזקות יותר מהגברים. זהו קרב ללא מנצחים. שני הצדדים יורדים מן הבמה מובסים. ההצגה מפליאה לתאר את התהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה האנושית בזמננו. אלה זמנים מרתקים שבהם משתנים יחסי הכוחות, כפי שנאמר במחזה "הנהרות זורמים לאחור", אך ההצגה משאירה גם פתח לשינוי. אם יצליחו המינים לשתף פעולה ולכונן מודל חדש של כוח, תוכל האנושות יחד לכוון מחדש את זרימת הנהרות.

"מדיאה"

אנסמבל כאן

מחזה: אוריפידס

תרגום: אהרון שבתאי

טקסטים נוספים: עידו בורנשטיין

עיבוד ובימוי: שלמה פלסנר

משחק: אודליה סגל וניסו כאביה

מוזיקה: קובי ויטמן

במה ותאורה: איריס מועלם

וידאו: איריס מועלם ונמרוד צין

עיצוב תלבושות: דינה קונסון

ע. במאי: יסמין שטיינמץ

הפקת וידאו: נמרוד צין

הפקה: שני קינסטלר

מנהלת אנסמבל כאן: נילי ממן

צילומים: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים: 

16-17/10/18 | 20:30 | מוזיאון תל אביב לאמנות