על כמה מהצגות התחרות בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר
מאת: אביבה רוזן
בפסטיבל השנה משתתפות בתחרות שמונה הצגות. הבחירה היא קשה כיוון שכל אחת מהן שייכת לז'אנר אחר, מציגה עולם שונה ותוכן נבדל. מתוך השמונה צפיתי בארבע, כולן מעניינות, כל אחת בדרכה. מבחינתי יש הצגה אחת זוכה.
ההצגה הראשונה שראיתי היא "דרקונים וזונות". זוהי הצגה סוראליסטית על עולם שבו השאיפות מדוכאות והחיים אוזלים. מה ששולט הוא האינטרס, אך גם האינטרס לא לגמרי ברור. האינטרסנטיות מורידה את העולם למדרגה השפלה ביותר, כשהיא מביאה לרצח והריגה של אלה שאין בהם צורך יותר. אם הם לא נרצחים, הם כבר מבינים את העניין ומתאבדים בכוחות עצמם. אם הם נלחמים, הם יכולים להגיע לכל היותר למקום נלעג, כי זהו עולמנו. הוא ביצה סרוחה. האלגוריה של הדרקונים והאבירים ונושאי כליהם, אלגוריה שאמורה לצייר לנו עולם של הוד והדר, משתמשת בדמויות ובדימויים הללו כדי לצייר את נקודות השפל של האנושות. יוצרי ההצגה מציגים אותה כפנטזיה קומית פרועה, ואני הייתי מוסיפה: טרגדיה במסווה קומי.
המשחק הוא טוב, במיוחד יש לציין את משחקם של השחקנים הראשיים, יובל סטוניס ואילה דנגור. יש עדיין חוסר בשלות כלשהי, מוטיבים שמופיעים ואינם שלמים, ייתכן שהמחזה מנסה לטפל בנושאים רבים מדי שהמחזה מנסה לטפל בהם. לטעמי עדיף להתמקד במספר נושאים ולא לגלוש לריבוי נושאים שאינם נהירים מספיק ואינם מבשילים. לצד זה, כמה מהנושאים שהמחזה מטפל בהם הם מרתקים, ובהם, לטעמי, נושא שאיפות האדם. למה אדם שואף, מה מקדם את יכולתו להגשים את שאיפותיו ומה מדכא את השאיפות? בעולם שרחוק מלהיות מושלם, עולם בו הנסיבות מכבות שאיפות, איך בכל זאת אדם ממשיך לחיות ולייצר משמעות לחייו? הנגיעה בנושא הזה בהחלט מעניינת. בשורה התחתונה: שווה צפייה.
גם ההצגה "עטלפים בלי כנפיים" עוסקת ברע שבאדם, במכוער, במנמיך, בשפלות של האדם שנגרמת על ידי נסיבות חיים קשות, גם הניסיון להגן ולתת לאחר מואפל על ידי מעשים רעים ושליליים. מעשה בילד שנולד לאם שעובדת באגף הפיקוח על בעלי חיים מטרידים בעירייה. האם שרחמיה על בעלי החיים הללו, כגון חולדות ומזיקים אחרים, מובילים אותה לפיטורין, עוברת לגור בחדר מדרגות. שם היא מגדלת את בנה רחמים שלא זכה לדקה של רחמים בחייו. היא זורקת אותו מחדר המדרגות הזה כאשר נולדות לה תאומות מאב בלתי ידוע, שכן היא מקיימת יחסי מין עם נציגה של בעלת הבניין וגם עם פקחים שונים כדי להישאר בחדר המדרגות, היא צריכה להערך מחדש. כאשר מעלים לה את שכר הדירה בחדר המדרגות היא זורקת את רחמים משם, ואומרת לילד ללכת ולחפש לו ממלכה (חדר מדרגות) משלו.
אמו של גובה שכר הדירה, שהיא בעלת בניינים רבים בשכונה, מתירה לו לגור בדירה מעופשת אך
לא מרשה לו לקרוא לה אמא, שכן הוא תוצר של אונס אלים. היא מרחמת על החתולים שעומדים למות כתוצאה מהדברה נרחבת, אך אין לה שום רחמים על בנה או על בני אדם אחרים שמתגוררים בבנייניה. אותם עטלפים ללא כנפיים שמככבים בשם ההצגה הם, אגב, חולדות. כשמרחמים על חולדות וחתולים אך לא על בני האדם, כך נראה העולם.
הקונספט עובר והמשחק סביר, אך ההצגה מציגה את אותו מסר מספר פעמים ובדרכים דומות, לפעמים מעלה נושא חדש שאינו מטופל בצורה יסודית ואז בורחת ממנו חזרה לנושא המרכזי. לטעמי, ההצגה עדיין איננה מהודקת מספיק.
מכל ההצגות הלא בשלות שראיתי, "זולה 2000" היא הלא בשלה ביותר. כשסיפרתי את סיפור ההצגה לבתי בת ה-17, המייצגת בערך את קהל היעד של ההצגה, היא שאלה במה זה מעניין. אולם ההצגה בהחלט מעניינת, שונה ומרתקת ביותר. לא בגלל הסיפור, אלא בגלל האמצעים האמנותיים ופריצת הדרך הצורנית. "זולה 2000" מתרחשת בחוץ, באוויר הפתוח. אחד מהשחקנים הראשיים בה הוא רחפן, שמדמה כנראה חללית שבאה מעולמות המדע הבדיוני או חייזר כלשהו.
שני השחקנים הראשים האנושיים, נער ונערה שלומדים בבית הספר, רוכבים על אופניים עם אורות. כך, הם מתחילים את ההצגה, לאחר כניסה דרמטית של הרחפן ופעלוליו, הם נכנסים ברכיבה אתגרית על אופניים בתוך המגרש המוזנח הזה, שעד אתמול לא ידעתי על קיומו בין אולמות האבירים. בסיום תעלולי האופניים הם עומדים ויורקים, הרוק מגיע, לסירוגין, לתלתלי השחקנית ואל הקהל. אחר כך מסתבר לנו שהנערה מסתירה מאביה שהיא נמצאת בחברתו של נער והיא מבקשת מחברתה שתכסה עליה. השיחה ביניהם היא ילדותית לעיתים ובוגרת לעיתים. הנערה מנסה להמחיש את הצד הפגיע שלה אך מטשטשת אותו. בעוד היא אומרת את האמת שלה, הוא מספר סיפור טיפשי ובסופו נותן לה סטירה. זהו משהו שהיא לא מקבלת (בצדק כמובן) ומתחילה לרדוף אחריו כדי להחזיר לו מכות. היא לא מצליחה לתפוס אותו ונעשית מגוחכת יותר.
אחר כך מקבלת ההצגה תפנית. אנחנו שומעים על המאמצים להשיג מימון להצגה (אוי, כמה מוכר) ופנייה לחברות הענק, ביניהן שטראוס. נציגת שטראוס, שלא יודעת מה נפל עליה, נכנסת למלכודת והופכת לדמות מגוחכת שלא בטובתה. לאחר מכן אנחנו חוזים במקרר של גלידות של שטראוס נגרר לקדמת הבמה החולית. לבסוף אנחנו למדים על הכוונה המקורית של היוצרים, להפוך את פסטיבל עכו לפסטיבל הבי-מטאל. בליל גדול. למרות זאת מגיע להצגה פרס. לא על ההצגה הטובה ביותר, אך על מקוריות ושימוש במרחב ובאביזרים בוודאי שמגיע פרס. אילולא זאת, היתה ההצגה בנאלית ופשטנית להחריד.
לבסוף, ראיתי את ר ע ב. אודה ואתוודה, להצגה הזו הגעתי לגמרי במקרה. היא לא היתה בין ההצגות המקוריות שבחרתי לראות. צילמתי לי להנאתי וביקשתי ממאיה וחברתה להצטלם לתמונות אווירה מהפסטיבל. הסתבר ששתיהן יוצרות של הצגות בתחרות. מאיה הצליחה לארגן לי כניסה להצגה שהכרטיסים אליה כבר אזלו, וזה מאוד שימח אותי. במיוחד לאור העובדה, שזאת היא ההצגה הנבחרת שלי בין אלה שראיתי.
כשהצופים נכנסים לאולם ההצגה הם בוחרים לנו מקום לאורך שולחן עליו מוצבות כוסות יין. כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה מתקדמת יותר, כך גם היין. דינו להילגם. ההצגה מתקיימת בכמה מקומות בחלל. היא מתקיימת בשני הצדדים של השולחן, מאחורי פרגוד ענק, ובתווך. כלומר, בכל מקום. אנו הצופים הופכים לחלק מההצגה המאוד יפה ואסתטית הזאת.
במהלך המחזה, אנו שואלים את עצמנו שאלות. על מה זה בעצם? התשובה משתנה ללא הרף. די מהר מסתבר שזה לא ממש על רעב לאוכל, למרות שהאוכל משחק פה תפקיד מרכזי בהחלט. אחר כך אנו חושבים, אולי, שהרעב הוא למעמד וכוח. ובכן, גם זה קיים, אבל לא, זאת עדיין לא התשובה המדויקת. אחר כך אנחנו מגיעים לסקס, אפילו לאהבה, ועדיין, זאת לא התשובה הסופית.
הסוף המפתיע מבהיר שאין תשובה אחת, יחידה, נכונה ומדויקת לשאלה על מה ההצגה, ובכל זאת יש תשובה אחת, כללית מאוד, שמתאימה כאן. ההצגה היא על חיפוש המשמעות בחיינו. לעיתים המשמעות היא בהשבעת רעבנו לדברים המהנים בחיים, לעיתים היא נמצאת בחיפוש אחרי אהבה ותשוקה, ולעיתים היא במעמד, אך החיפוש אחר משמעות לעולם איננו מסתיים. בוודאי שהוא לא מסתיים בעולמנו, המהיר, תזזיתי, מלא רבדים של עומק ושטחיות, של תרבות מסורתית ודיגיטלית, החיפוש אחר משמעות איננו עוצר לעולם ומביא את אלה שיש להם מכל טוב לחצות כל קו וגבול כדי לאתגר את הרעב למשמעות. אל דאגה, רעב זה לעולם לא יידע שובע.
לא התאפקתי ושאלתי את היוצרת, מאיה ביתן, על מה ההצגה לדעתה ואיך היא נולדה וקרמה עור וגידים.
אז מה זה, הרעב הזה?
"ברור שזה לא רק רעב לאכול. הוא גם רעב למיניות, לרוחניות, לגשמיות, לחומר, לרוח. אולי מעל לכל, הרעב לריגושים. השולחן אליו מסבים הצופים הוא למעשה מזבח לריגושים בעיני, ולרעב הזה לריגושים אין סוף. יש פה חוסר סיפוק כללי שהולך ומתגבר. יש פה גם שאלה, מהי האמת? בא רגע שיש בו אהבה, וגם זה לא מספיק".
מאיה ביתן, בת 31, ירושלמית במקור, כיום תל אביבית, עם גיחה מקצועית לניו יורק, שם עבדה בתיאטרון "לה מאמה". "ר ע ב" היה למעשה עבודת הגמר שלה בסמינר הקיבוצים, והוא עיבוד לסרט "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי. היא קיבלה מענק יפה מקרן רבינוביץ לפתח את ההצגה. מאיה חזרה לארץ וחיפשה במה להצגה, הגישה את ההצעה לפסטיבל עכו והשאר היסטוריה.
לסיכום, ר ע ב מתהדרת במשחק מצוין, בימוי מרתק ומדויק, התפאורה והתלבושות, החלל והעיצוב כולו משובחים. ההצגה מעוררת את החושים וגם את התאים האפורים. רוצו לראות ותודו לי אחר כך.
דרקונים וזונות
מחזה: בועז דבי
בימוי: ערן בן-צבי
משתתפים: יובל סטוניס, אילה דנגור, איציק לילך, ירון אדלשטיין ובהט קלצ'י.
הפקה: תיאטרון "נוצר"
ליווי אמנותי: ערן בוהם
עוזרת במאי: דנה שטנדל
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: מיכל לאור
עיצוב תנועה: נועה בוקר
מוזיקה: בועז ברקת
עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן
כוראוגרפיה וייצור תפאורה: ערן לביא
צוות תאטרון "נוצר": בארי טווינסטרא, דניאל כהן בוונסי, מאי הלר
עטלפים בלי כנפיים
מחזה ובימוי: דניאל זהבי
שחקנים: ירון עצמון, ריימונד אמסלם נידם, מאיר אשרף, שחר שלום, מאי סלע
עיצוב פסקול: רוני רשף
עיצוב תפאורה: מאי סלע
עיצוב תלבושות: רונה משעול
מוסיקה: רוני רשף
תנועה: מאיר אשרף
עיצוב תאורה: שי סקיבא
עוזרת במאי ומפיקה: חנה רוז כץ
זולה 2000
יוצרים ומבצעים: מיה לנדסמן ואריאל סרני בראון
דרמטורגיה: ג'ייסון דנינו הולט
הפקה: אלה וינברג
עיצוב תאורה וחלל: עומר שיזף
עיצוב חלל ותפאורה: אורי זמיר
עיצוב פסקול: יובל גורן
עיצוב וידאו: אור טוביאס
עיצוב הלבשה: הדר ג'וזפין צ'יבוטרו אמדורסקי
עיצוב לוגו מטאל עכו: אנדריי מסין
מפעיל דרון: נירי לוי
מפעיל תאורה: עודד קוממי
ר ע ב
עיבוד ובימוי: מאיה ביתן
שחקנים: רותם כ״ץ, רותם נחמני, אילון קורח, אילן גנני, גסטון ריברו
הפקה: עומר אלשייך
עוזר במאי והפקה בפועל: איתי לאור
דרמטורגיה: נטלי צוקרמן
עיצוב חלל ותלבושות: שי אהרון, ארנה ברנט שמעוני
מוזיקה: דניאל ספיר
תאורה: עמיחי אלהרר
ליווי טכני: אלעד גולדבל
שותפה לעיבוד: יעל שגב
מרתה יודעת 