על ההצגה "הרווק"

מאת: אביבה רוזן

רווק תל אביבי, מה הוא באמת רוצה? להצליח מקצועית ולכבוש נשים רבות ככל האפשר, או שמא גם הוא, כמו כולנו, מחפש אהבת אמת אך מפחד פחד מוות? התשובה היא כנראה בכך, שאותו רווק תל אביבי נכווה פעם אחת ברותחין והוא נזהר מאוד מפושרין.

מעשה בחביב סמר, אותו כתב ומשחק אביב זמר (כנראה שהדמיון בשמות כלל איננו מקרי), שארוסתו עזבה אותו כשהלכו לבחור הזמנות לחתונה. משם והלאה, הוא לא ידע אהבה וזוגיות, רק רומנים קצרצרים, רובם ללילה או לאפיזודה חולפת בבר. הוא הסטריאוטיפ של הגבר שמזיין בחדרי שירותים של מועדונים ופאבים נשים מבושמות שהוא לא יזכור את שמן והן לא יזכרו את פרצופו למחרת היום.

ההצגה היא מונודרמה, במהלכה השחקן מנהל מעין דיאלוג עם אישה, פסנתרנית, במקום בו הוא אמור להופיע כמשורר שקורא משיריו. הוא מנסה להתחיל איתה וכשהיא לא נענית הוא מספר לה את סיפור חייו, ושוטח את הקונפליקטים שלו. קונפליקטים בין החיים כפי שהם כיום לבין חיים אחרים שהיה רוצה, חיים של בן זוג ואבא.

השטחיות של חיי הרווק ההולל באה לידי ביטוי דרמטי מאוד בשתי בובות מתנפחות שתלויות מאחורי וילון שקוף, והוא כביכול מקיים איתן יחסי מין כשהוא עובר מאחת לשנייה בלי הפסקה. הקומדיה הופכת לטרגדיה.

מדי פעם נשמעת הקלטה עם קולו של במאי שמורה לשחקן להגיד דברים כך או אחרת, לבטא אותם בגוף ראשון כדי להגיע לקהל שלו וליצור אצלו אמפתיה. השחקן הוא דעתן. הוא לא נכנע בקלות לדעות של אחרים. הוא גם הולך לפסיכולוגית כדי לבחון את חייו אך גם איתה הוא לא מסכים. הוא לא מסכים לקביעה שהוא פשוט מפחד, למרות שהוא יודע זאת היטב. הוא רוצה לעשות שינויים בחייו אך אינו מעז. הפחד שמקנן בתוכו רב מדי. הוא ממשיך לחיות חיים שטחיים שאינו מסופק מהם אך זאת הדרך שהוא מכיר ואינו מוכן לנסות דרך אחרת.

לעיתים קרובות הקהל צוחק. אני חשתי עצב. עצב על השחקן שאינו מסוגל לממש את עצמו ואת רצונותיו האמיתיים, והוא נגרר לחיים של חוסר משמעות ביחסיו עם נשים. עצב על החיים המודרניים שגוררים אנשים פגועים ושרוטים בצורה עמוקה ונוראה כל כך לחיים שהם בדיוק ההפך מאלה שהם מייחלים אליהם. אנשים רבים כל כך נגררים לחיים שטחיים ושטוחים. לא רק הרווקים שבחרו בהוללות ככסות לפגיעותיהם הרגשיות העמוקות, אלא גם אלה שבחרו בדרכים שאינן מובילות למימוש עצמי אלא בדרכים שהן דרך הביניים והבינוניות והם הולכים שם לאיבוד, קמים כל בוקר לחוסר משמעות אפורה ומדכאת. לא פלא שרבים כל כך צורכים כדורים נגד דיכאון וחרדות. כמובן שלא מדובר רק בגברים פגועים. מדובר באותה מידה בנשים פגועות. מדובר לא רק בתל אביבים, אלא גם בברלינאים וניו יורקים וירושלמים ואשקלונים ואחרים, שאינם מצליחים להתרומם מעל לפגיעות והפחדים שלהם ולממש את עצמם בכל תחום שחשוב להם. במילים אחרות, זהו סיפורה העצוב של המודרנה של המאה העשרים ואחת, או לפחות החלק המדכדך שבה.

הרווק 

תיאטרון הסימטה

משחק: אביב זמר

כתבו: אריאל הכהן ואביב זמר

בימוי: אלחנן שפירא

מוזיקה: מור נעמן

כוראוגרפיה: נופר לוינגר

תאורה: שי סקיבא

מועדים נוספים: 

4/10/18 | 20:30 | תיאטרון הסימטה