כשתיאטרון פוגש קהילה

על מתחם הפקטורי בבת-ים וקבוצת תיאטרון "זולת" לא.נשים עם מוגבלויות

מאת: נעמה ברמן

במהלך השנה האחרונה, אני חברה בקהילת הפקטורי בבת-ים. זוהי קהילת אמנים שהחזון והחלום המשותף שלהם הוא יצירת אמנות לשם שינוי בקהילה ובשילוב הקהילה. המתחם הוקם כ"מפעל" (ומכאן – פקטורי), הפועל מזה ארבע שנים בלב שכונת ניצנה ומארח אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים – אמנות פלסטית ודיגיטלית, תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, סאונד, וידיאו ועוד. המנהל האמנותי הוא אמיתי יעיש בן אוזיליו – שחקן, במאי ויוצר בינתחומי, לשעבר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב בבת ים, פסטיבל המארח מדי שנה עבודות שנוצרו ונולדו בעבודה במתחם. שותפו לדרך של יעיש בן אוזיליו הוא ד"ר חן אלון, ראש המסלול לתאטרון קהילתי וארטיביזם באוניברסיטת תל אביב (החוג לאמנות התיאטרון). אלון הוא שחקן, במאי וחוקר תיאטרון קהילתי, ו-"ארטיביסט" פוליטי וחברתי.

הפעילות בפקטורי מבוססת על מודל ייחודי במסגרתו אירח ומארח המתחם – פרט לקהילת האמנים – גם סטודנטים מהמסלול לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב וקבוצות תיאטרון קהילתי. הקהילה נפגשת מדי שבוע, עורכת סיורים  והיכרות עם העיר, עם תושבים ועם ארגונים, ואף יוזמת אירועים קהילתיים עבור תושבי השכונה. במהלך השנה, נוצרו והתגבשו בפקטורי פרוייקטים מסוגים שונים עם הקהילה ובהשראתה, ביניהם: קבוצות תיאטרון קהילתי שהעלו עבודות בימתיות, מיצגים ומיצבים, עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד ועוד.

אחת מהקבוצות שפועלות במתחם היא זולת: קבוצת תיאטרון קהילתי לא.נשים עם מוגבלויות. את הקבוצה הקימה הבמאית נירה מוזר בשנת 2004. מוזר היא במאית וחוקרת, העוסקת בנושא של מוגבלות ובביטויים הבימתיים האסתטיים שלו. מוזר עבדה עם הקבוצה עד סוף 2017, אז העבירה את השרביט לבמאית אורנית קשת אדלשטיין, שמובילה ומביימת את הקבוצה כיום.

הקבוצה מונה 12 חברים, ביניהם נכים ובעלי מוגבלויות שונות, לצד כאלו שאינם בעלי מוגבלות. למשל, אחד המשתתפים הוא נער שהגיע ללוות את סבתו לאחד המפגשים, ומאז הצטרף לקבוצה ואחת המשתתפות היא אמו של אחד מחברי הקבוצה. הקבוצה מגוונת מבחינת גילי המשתתפים ומבחינת התמודדותם עם מגבלות מסוגים שונים מאוד, פיזיות וגם שכליות. חברי הקבוצה עובדים 14 שנה ברצף, ברצינות ובמחויבות גדולה, כמשפחה מגובשת ותומכת. הקבוצה עד כדי כך מסורה, שבמהלך שנה אחת, כאשר נירה מוזר הבמאית לא יכלה ללוות את הקבוצה, המשיכו חברי הקבוצה להיפגש בעצמם ויצרו מחזה שלם לבדם.

לימור אשכנזי, שחקנית ויוצרת החברה בקבוצה, מספרת על תהליכי היצירה של הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש כישרון. יש כאלו שחזקים יותר בכתיבה, יש כאלו שבמוזיקה, אז בעצם מה שיפה פה שהבמאית וגם אנחנו, כל אחד, מבטא כישרון שלו, משהו שחזק בו יותר. כל אחד נותן ביטוי במה שהוא יכול, וכמובן שהבמאית נותנת את המילה האחרונה. אבל יש לנו חופש פעולה, והבמאית נותנת לכל שחקן להשמיע וליצור את הייחודיות שלו – וזה לצד הכישרון לחבר את הכל ביחד".

הקבוצה עוסקת בנושאים מגוונים הקשורים במגבלה ובחיים עם מגבלה. העיסוק במגבלה מבליט מצד אחד את השונות והייחודיות של כל אחד, אך גם מאחד, ברצון להיות כמו כולם, לקבל ולהילחם על זכויות שוות כאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. המופעים השונים שהעלתה הקבוצה לאורך השנים עסקו במגבלה באופנים עקיפים וישירים: אם ברמה האישית בנושאי אהבה, זוגיות, ואפילו מיניות ומוגבלות, ואם תוך עיסוק בביורוקרטיה האינסופית שהיומיום מזמן לאנשים המתמודדים עם מגבלה. ניתן לומר, שהאסתטיקה המיוחדת שיוצרת קבוצת זולת במופעיה באה לידי ביטוי בשימוש במגבלה הפיזית ובכך שאין כל ניסיון להסתיר אותה, נהפוך הוא, הניסיון הוא להציג ולייצג אותה באופן אסתטי ואמנותי.

המופע האחרון שהעלתה הקבוצה השנה והוצג בפקטורי נקרא בארץ התלאות. המופע הוא פרי יצירה משותפת של חברי הקבוצה בשילוב סטודנטים ללימודי תיאטרון קהילתי, שהצטרפו לקבוצה ויצרו יחד איתם במהלך מספר חודשים. בארץ התלאות נוצר בהשראת אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, ומצויות בו בין היתר הדמויות האהובות והמוכרות של הארנב, מלכת הלבבות ומשמר החיילים שלה –כולן מעוצבות ביחס לעיסוק במוגבלות ובנכות. במרכז הסיפור ניצבת אליס, נערה גיבורה שנפגעה בתאונת דרכים ונמצאת בעולם שבין מציאות לדמיון, במסע ביורוקרטי מפרך ומתיש בעולם של שונות.

כעת, במופע החדש, שנקרא Panter Walk ושיעלה השבוע (23.8.18 ו-25.8.18) בפסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון ואמנות רחוב 2018, זולת יוצרים הפגנה במרחב הציבורי כקבוצה השואפת להשמיע את קולה ונאבקת על שילוב חברתי ושוויון זכויות. בימים אלו, כאשר החזרות בעיצומן, הגעתי לצפות בקבוצה תוך כדי עבודה. אפשר לומר שייחודה של הקבוצה היא העיסוק שלה בנושא רגיש, באופן נוקב אך מלא הומור ורגישות. הקבוצה איננה בוחלת בהומור עצמי ואפילו בהומור שחור. כשאחד החברים בקבוצה, לירז הנער, חוצה את החלל בריצה, איריס, חברת הקבוצה, זורקת לו בהומור: "רק אל תיפול, כאן אין מי שיטפל בך, כולנו נכים".

המופע Panter Walk מתחיל בתהלוכה, מעין הפגנה מסוגננת תוך תיפוף ללא מילים על פחי אשפה ירוקים כשהמשתתפים לבושים בלבוש נייטרלי יחסית, וכשעל החולצות השחורות שלהם הכיתוב: "נכים". בחלק הזה, עוד לא מתגלה סיפור ספציפי של ההפגנה הזו או סלוגן כלשהו. בחלק הבא של המופע, צועדים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בבמה צרה המדמה מסלול דוגמנות והסיפור מתחיל להיות אישי. במהלך הכניסה של כל אחד ואחת לבמה, מושמע טקסט קריינות, ספק בסגנון כניסת שחקני כדורגל למגרש, ספק בסגנון טקס הדלקת המשואות. השחקנים צועדים על המסלול, או לחילופין נוסעים על כיסא הגלגלים החשמלי, תוך כדי שהם "מוציאים את הדוגמן או הדוגמנית שבהם". המגבלה הגופנית שלהם הופכת ליתרון כך שכל אחד מציג את היופי הייחודי שלו.

למשל, לימור נכנסת לבמה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, עוצרת באמצע, לוחצת על כפתור, ומתרוממת כלפי מעלה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, מתבוננת על הקהל כמו נסיכה על הכס המנופפת לבני עמה. הטקסט מושמע על רקע כניסתה: "כל כולה 80 ס"מ. בשנת 2006 הצליחה להגיע לקצה מגדל פיזה. 297 מדרגות. 55 מטר מעל האדמה. בקצה המגדל כולם היו קטנטנים והיא ע-נ-ק-י-ת. קבלו במחיאות כפיים סוערות את לימור אשכנזי".

לימור אשכנזי היא בת 45, יש לה תסמונת גנטית שנקראת "מורקיום". התסמונת מתבטאת בנמיכות קומה ובעיוות בשלד ובגפיים. לימור מספרת על עצמה: "אני משחקת כבר 10 שנים בתיאטרון זולת ואני מאוד אוהבת את הבמה. בעצם כבר בגיל 7 אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני עוסקת בציור, צילום, פוטושופ ואני מעבירה הרצאות בנושא הנגשה, שונות ומוגבלות, וגם בנושא מיניות ומוגבלות. אני כותבת מחזות, שירים ואני רוצה גם באיזה שלב לכתוב ספר משלי".

איריס חיה זיגדון, מהמקימות ומהחברות הראשונות בקבוצה, נכנסת על המסלול על כיסא הגלגלים שלה, ובשלב כלשהו דוהרת קדימה ב"רייס" חינני (פעילות זו, אגב, שגרתית כשמדובר באיריס, שחוצה לעתים קרובות את החלל בסערה כשצריך להזיז עניינים). ברקע כניסתה מושמע הטקסט: "נולדה בשנת 1951 ובגיל 10 חודשים חלתה במלת הפוליו והייתה בין חיים ומוות. עברה סבל רב בפיזיותרפיה ובניתוחים הרבים שבחלקם שימשה כ'שפן ניסיונות'. כל חלומה היה להקים משפחה ולהיות אמא. בשנת 1975 התחתנה וגידלה 3 ילדים ו-2 נכדים. קבלו את הפנתרה – איריס חיה זיגדון".

לנאום הכניסה למגרש, או למסלול, יש נימה מאוד רצינית ולצד זאת אירוניה מובהקת של מחאה, ביקורת על הממסד ולא פחות – הומור עצמי. יש ניגוד בין הטקסט הטקסי ובין תצוגת האופנה הבידורית. במסלול הדוגמנות, מסבירה אורנית הבמאית, "בעצם לנכים פתאום יש שם, המאבק הזה הופך להיות פרסונלי. נחשף סיפור אישי מחיי היומיום שהרבה יותר קל להזדהות אתו ולראות את הבן אדם שעומד מאחוריו. מהגוש השחור שהולך ומתופף על פחים בהתחלה אנחנו רואים בן אדם שניצח במאבק. דווקא לא מהמקום של נכה ומסכן אלא ממקום של חוזק והתמודדות".

בטקסטים השונים, שנכתבו על ידי השחקנים, בחר כל אחד ניצחון אישי שלו בחיים, אם התמודדות יומיומית או אירוע מכונן. עבור איריס, האירוע הלכאורה שגרתי כמו "הקמת משפחה", הוא ניצחון ענק, משום שהממסד הרפואי סירב לאפשר לה ללדת. איריס, היא פייטרית ופנתרה אמיתית, והמופע, מסתבר, נולד בהשראתה ובעקבות הפעילות שלה בקבוצת המחאה "הנכים הופכים לפנתרים".

אורנית, במאית הקבוצה, מספרת כיצד זאת קרה: "תוך כדי העבודה על המופע הקודם, בארץ התלאות, עלתה השאלה על איך לוקחים מאבק פוליטי ומייצגים אותו באופן אמנותי. היתה חזרה שהייתה נקודת ציון משמעותית. איריס שלחה לי הודעה כמה שעות לפני החזרה, ואמרה שהיא תקועה עכשיו בירושלים בעקבות המאבק של הפנתרים, והיא מפחדת שלא תספיק לאסוף את לימור ולהגיע לחזרה. אבל היא כמובן הצליחה להגיע וגם ולאסוף את לימור כי היא בולדוזר. תוך כדי החזרה, איריס סיפרה על המאבק והקבוצה נהפכה יותר מעורבת ומודעת לכמה המאבק הזה הוא חשוב ולכך שאין לו מספיק נראות כמו שצריכה להיות לו. עשינו בהנחיית איריס כל מיני דימויים בימתיים שקשורים להפגנה, והגרעין של ההפגנה האמנותית הגיע משם".

מדבריה של איריס, אני מבינה יותר את העומק של המאבק האקטואלי והמטלטל שממנו היצירה הזו צומחת: "לקחנו את המאבק של הפנתרים של הנכים שיוצאים למלחמות בלי לגלות איפה ומתי, אף אחד לא יודע כלום. אנחנו פשוט מופיעים בתיאום ברגע מסוים אבל בתיאום בינינו. אנחנו קבוצה קטנה שמחרפנת את כל המדינה. יש המון שכועסים עלינו ולא מבינים את המסר שלנו, שגם אנחנו רוצים להיות כמו כולם ולקבל שכר מינימום כמו כולם. לא מגיע לנו בגלל שאנחנו נכים להיות עניים מרודים. אני בטוחה שלא כולנו מרודים. אבל יש כאלה שלא יודעים מה לעשות – אם לאכול, לקחת כדורים או לשלם חשבונות. זה אנשים שנמצאים באפיסת כוחות נפשיים, אנרגטיים, יש כאלה שזקוקים למטפלת צמודה או לטיטולים, והם לא יודעים מה לקנות קודם". מלבד זה שאיריס היא אקטיביסטית בלתי נלאית ודואגת לקבוצה כמו למשפחה שלה, התיאטרון זורם לה בדם: "אני אוהבת את החוויה של הקהל, את המחיאות כפיים. זה נותן לי הרבה יותר חיים, משהו מיוחד שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי בתוכי".

הטיפול במגבלה ב-Panter Walk עושה שימוש בחלל בכך שהחלל עצמו, כלומר המרחב הציבורי, הופך להיות המסר. יצירת הפגנה מסוגננת במרחב הציבורי תוך כדי השילוב של הקהל במופע הזה הופכת את האירוע לבעל אמירה אמנותית פוליטית. העבודה עם דימוי מהתרבות הפופולרית של תצוגת אופנה שבה הדוגמנים שאמורים להיות יפים ומושלמים הם בעלי מוגבלות ונכים, יוצרת דיסוננס מרתק בין השאלה של מהו היפה, והמושלם, מה אותו דבר שאנחנו נושאים את העיניים שלנו אליו כצופים, כקהל? כעת, כשהציפיות שלנו מתצוגת אופנה אינן נענות, כביכול, מוצע לנו מודל או מודלים שונים לחלוטין על הבמה המעוררים אותנו למחשבה.

בחלק השלישי של המופע נטמעים חברי הקבוצה בקהל, לאחר שהם מניפים את דגלי המאבק. אורנית אומרת, "אנחנו מקווים שייווצר שם סיום במעגל עם הקהל. אנחנו נשיר את "שירו של שפשף" עם תיפוף שמתכתב עם החלק הראשון של המופע. עכשיו זה הגיוס למאבק של כולנו ביחד".

ככל שאני יותר מבינה על מה המופע ומה הולך להיות בו, כך ברור לי שיש כאן אירוע שנע בין אמנות למציאות. הקבוצה מנסה לבצע פעולה שאין לדעת מה יהיו ההשלכות שלה על הקהל – איך הוא יגיב לטקסטים המורכבים והמעוררים, לאופן שבו מוצגת המוגבלת, להזמנה להפגנה ולמחאה? האם יצפה מהצד או יזדהה ויצטרף למאבק?

אורנית מחדדת את הנקודה הזאת: "המטרה הייתה גם לא להתמקד באיזו טרגדיה אישית. בדרך כלל בראיונות ובכתבות בעיתון מתמקדים בטרגדיה של אדם, באיך זה קרה לו ובזה שזה יכול לקרות גם לכם. אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו אנשים שווי זכויות. המאבק הוא לא רק של הקבוצה הזו. זה מאבק של כולם. אני חושבת שזה שהמאבק של הנכים הצטרף למאבק של הקשישים זו אחת ההחלטות הנכונות של מאבק הנכים. וזה עדיין לא מקבל מספיק תהודה. הרצון שלנו הוא שהקהל יתחבר לזה ממקום של הזדהות – ממקום שהרי כולנו כנראה נגיע באיזה שהוא שלב לזקנה או חלילה למוגבלות כלשהי". איריס מוסיפה ואומרת מניסיונה: "זו הבעיה, שהקהל לא מוכן להתאחד איתנו. אולי בתוך התודעה שלהם יש להם את התחושה הזו שאולי הנה גם אני עלול להיות נכה".

לסיום, לימור מוסיפה את הזווית שלה על המפגש בין תיאטרון וקהל ובכלל, ומזמינה אותנו, הקהל, להיפתח לשונות: "אני חושבת שיש המון דרכים של איך אתה יכול לבטא את עצמך, להעביר מסר שאתה רוצה ולפעול מהמקום הזה שאתה לא פסיבי אלא אקטיבי. ומבחינתי אחת הדרכים זה באמת התיאטרון. אני חושבת שהתיאטרון נותן לי באופן אישי במה לבוא ולתת ביטוי. להעביר מסר, תודעה, שינוי, בעצם לבוא ולהשמיע את הקול שלי, את האמת שלי. ואני חושבת שמה שאנחנו עושים פה זה בא ממקום של בוא נדבר בגובה העיניים. בואו ותכירו. בואו ותשמעו. בואו ותפתחו את הראש ותתנו הזדמנות".

המופע Panter Walk של תיאטרון זולת יתקיים בטיילת החדשה בבת ים במסגרת פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב.

מועדי המופע:

23.8.18 | 20:00, 21:30

25.8.18 |  20:30, 22:00

לפרטים נוספים – הקליקו על הקישור