על ההצגה "גידי – מחזמר בהקיץ"

מאת: אורית איזנשטיין

מודה שלא הייתי רגועה לפני הצפיה ב"גידי – מחזמר בהקיץ". מילא אם הצגה היא לא טובה, אפשר לספוג, אבל מחזמר שבו שחקנים שלא ממש יודעים לשיר ובנוסף המוסיקה גרועה, זה כבר קשה מנשוא.

שינסתי את כל האומץ שיכולתי, נשמתי עמוק והלכתי לצפות.

"גידי – מחזמר בהקיץ", תיאטרון האינקובטור, האורות כבו, הקהל מתרגש, פרימיירה.

קצת על העלילה – המחזמר מגולל את סיפורו של גידי, שבסך הכל מבקש לחצות את הכביש בכדי להתחיל עם המוכרת במכולת. תוך מהרה, הוא כלוא בכאוס של מחשבות ואהבות ומתמודד עם מלאכית מוות שמאיימת לכלותו. כל זה, מתפרש על פני דקות בודדות ובמשך מחזמר שלם.

לפני שהחושך בלע את כיסאות הקהל, שלושה נגנים עלו והתיישבו בצד הבמה. אין ספק שמוסיקה חיה תמיד נשמעת הרבה יותר טוב מפלייבק – החלטה טובה ואמיצה. ההצגה מתחילה, שישה שחקנים על הבמה, שיר ראשון, החבר'ה יודעים לשיר ועושים את זה טוב ועכשיו אפשר לשחרר את הפחדים והחששות ולראות לשם מה התכנסנו.

תחילת ההצגה קצת טרחנית, סצינה שבה בחור חולם על בחורה שלא מודעת לקיומו ומשום מה לא ברור למה יש שלושה בחורים לבושים זהה ושלוש בחורות גם הן לבושות באופן זהה, האם המחזמר הולך לכיוון הזוי משהו? התמונה מתבהרת מהר למדי – דמותו של גידי מורכבת משלוש דמויות: הרגשי, השכלי והילד. גידי הרגש רוצה ללכת למכולת לפגוש את הבחורה עליה הוא חולם, גידי השכל מנסה לשלוט בגידי הרגש, ומבקש לשכנע שיותר חשוב להגיע לעבודה בזמן כמו אצל כל אחד, והילד רק מנסה להבין למה, כמה ואיך.

לא הייתי בטוחה אם אני יכולה כבר להתחיל לחבב את המחזמר, אבל אז הגיע השיר על פיפי של בוקר. להקדיש שיר שלם כולל כוראוגרפיה לפיפי של בוקר – זה אומץ גדול ונונסנס משובח וזה הרגע בו הצופה יכול להחליט אם הוא בעד או נגד. מכאן המחזמר הולך לכיוונים נפלאים של נונסנס והומור שחור, הרבה פרות קדושות נשחטות במהלך העלילה שבסך הכל נמשכת לאורך 4 או 5 דקות בחייו של גידי אבל ארוכה הרבה יותר במהלכים הנפלאים המתרחשים בתוך ראשו בדרך להחליט החלטות הרות גורל.

הנושאים הבנאליים של התמודדות עם זקפת בוקר, כוס קפה של בוקר או להתחיל עם בחורה מתערבבים עם שאלות פילוסופיות על קיומו של האדם והמלחמה בין השכל לרגש ומתי זה צריך לפנות מקום לזה. וזה רק מה שגידי יודע, או לא יודע, מה שמקבל ביטוי בסצנה שבה אחד ה"גידים" נופל לתת מודע המונוטוני חסר האישיות וחסר התכלית.

ואיך אפשר שלא להזכיר את מלאכית המוות שתפקידה לגרום לגידי למות, אבל היא בכלל לא בענייני מוות, היא רוצה לפזר אהבה אפילו שזה לא מוצא חן בעיני המפקדים שלה ה-מממממ, וה-מממממממ וגם ה-מממממממ. המלאכית העדינה נכשלת שוב ושוב במשימה להעביר את גידי לעולם הבא ואז נשלחת למקום הכי נמוך שבעצם הוא המקום שהיא הכי רוצה להיות בו – המקום שמיצר אהבה.

המחזמר מצטיין בכתיבה חדה חריפה ומצחיקה, שלא מנסה להתייפייף ולהתחנף לקהל שלאורך כל המחזמר שוב ושוב פורץ בצחוק מטורף. הבימוי מתמודד היטב עם הבמה הקטנה במידותיה לשישה שחקנים מוכשרים ונראה שכל ההעמדה והכוריאוגרפיה בוצעו בקפידה ובדיוק רב.  ל"גידי" יש את המרכיבים הנכונים להיות מחזמר קאלט ואפשר לחזור ולצפות בו שוב בהנאה רבה יותר.

יונתן בלומנפלד שכתב, ביים, הלחין וגם משחק בהצגה, עשה כאן עבודה מצויינת בכל הכובעים. כנראה שלא יצאו מהשירים להיטים גדולים, אבל הדמויות השונות במהלך המחזמר מפתיעות ומרעננות. השחקנית הבולטת בהצגה היא סימה ברמי שניחנה ביכולות קומיות משובחות, ברגעים מסוימים היא נראית ונשמעת כמו בתה האבודה של ציפי שביט, בהגייה, בטון הדיבור ואפילו במימיקות, ומצליחה להיכנס ולצאת אל ומתוך שלל הדמויות אותן היא משחקת באופן יוצא דופן.

אם אתם חובבי נונסנס מושבעים, לא מפחדים מהומור שחור ונוקב, ומחפשים בילוי משובח ומצחיק  עם נגיעות פילוסופיות על החיים, אתם חייבים לראות את ההצגה הזו. בעצם, גם אם לא.

גידי- מחזמר בהקיץ

תיאטרון האינקובטור

מחזאי, מלחין ובמאי: יונתן בלומנפלד

מעבדת מוסיקלית: מיכל סולומון

שחקנים: יריב קוק, רמי שוורץ,  אילה דנגור, נעמה בוגט, סימה ברמי ויונתן בלומנפלד.

נגנים: מיכל סולומון –  פסנתר, גיל גולדין – קונטרה בס, קרן גולדנצוויג – קלרינט.

עוזרת במאי: שי אקסל

כוריאוגרפיה: טל קון

עיצוב תאורה: נדב ברנע

עיצוב תלבושות: חן הוד

עיצוב תפאורה: דני בלינסון

מנהל הפקה: עירן פיטוסי

עיצוב סאונד: דדי נדה

צילום ועיצוב גרפי: אלון אברהמי.

מועדים נוספים:

1/9/18 | 21:30 | בית מזי"א י-ם

12/9/18 | 21:00 | צוותא ת"א