על ההצגה "האורסטיאה"
מאת: אביבה רוזן
לא פשוט להתאים מחזה יווני למציאות של ימינו. חלק מהדילמות, אלה שעוסקות בנפשו של האדם ובהתמודדויות שלו עם החיים, הן תמיד רלוונטיות, אבל באורסטיאה יש לא מעט קונפליקטים שהם אופייניים לזמנם וכלל לא מוכרים לנו, קהל הצופים הישראלי של שנת 2018.
איך בכל זאת מדברים לקהל הישראלי של המאה העשרים ואחת? באורסטיאה של יבגני אריה יש מסך טלוויזיה והרבה אפקטים מודרניים נוספים. נעשה מאמץ לא מבוטל של הבמאי, מעצב התפאורה והתאורן להפוך את ההצגה היוונית למודרנית ואפילו קצת הייטקיסטית. האם הצליחו? התשובה היא מעורבת. שיער אדום ומכנסי קרעים של הנערה אלקטרה, בתו של אגממנון, לא מסוגלים להפוך את ההצגה לבת זמננו. כך, גם ראיונות בטלוויזיה ומסך ענק שמשמש לסירוגין כמראה, כיפה מעל לבמה והפרדה בין חלקי הבמה. הלבוש המודרני של השחקנים מקרב אותם אלינו, אבל לא לגמרי. יחד עם זאת, מעניין לראות את אגממנון, השליט שמתחבט עם מצפונו ועם אמונתו שמצווה עליו להרוג את בתו הקטנה, מחמל נפשו, יושב לאכול ארוחות עם בני משפחתו, והארוחות מתנהלות כפי שמוכר לנו. טענות, חיכוכים קטנים ושוויון מעמד בין בני המשפחה.
קונפליקטים ונקמות
הקונפליקט בין האמונה לבין המוסר והאהבה הוא קונפליקט שחוזר על עצמו אצל אגממנון, אך לבסוף מנצחת האמונה, גם אם לא בקלות. רוב הדמויות במחזה מונעות על ידי גורמים אחרים, בהם, בראש ובראשונה, הצורך בנקמה. קליטמנסטרה נוקמת את הריגת בתה הקטנה, איפיגניה, וכנראה גם את עובדת היות פילגשו החדשה של בעלה, בהריגתו. אלקטרה בתם נוקמת את הריגת אביה על ידי הריגת אמה. הרבה דם וירטואלי זורם על המסך.
בעיצוב הנקי של ההצגה ניתן לראות אפקט מוצלח במיוחד, השימוש במסך ההייטקי כבמראה, בה גם הקהל יכול לראות את השתקפותו על הבמה ושילובו בתוך סיפור ההצגה. זהו סימבול לכך שכולנו בני אדם, כולנו נסחפים להתרחשויות ומנוהלים לעתים על ידי רגשות קשים. ייתכן שאנחנו, הקהל, מהווים מעין "מקהלה יוונית" למוצג על הבמה.
ההצגה מושתתת על דילמות רבות המנווטות אותה. הראשונה שבהן, הריגתה של הבת הקטנה איפיגניה כדי להציל את העם היווני, כי לפי הנבואה הייתה זו הדרך היחידה לנצח במלחמה. אגממנון מנסה בכל כוחו להתנער מהנבואה ולהציל את בתו, אך אחיו, מנלאוס, משכנע אותו להרוג את הילדה ומבטיח לו "מוות הומאני". זוהי דילמה מסוג שהוא זר לנו. איננו פועלים כיום על פי נבואות, ובכך החוליה החלשה הראשונה של ההצגה. למרות כל האצטלה המודרנית, אנחנו לא מצליחים להתחבר לדילמה הבסיסית הזאת. אמנם ניתן, בקלות רבה, להפוך את הדילמה הזאת לדילמה המוכרת לנו – האם לעודד את ילדינו להיות חיילים קרביים ולהקריב את עצמם על מזבח המולדת? אך, כמובן, זה לא מתחבר במוחנו לילדה קטנה עם שיער ארוך ושמלה אדומה.
יש לציין שדילמות רבות שמוצגות על הבמה מתחברות לקונפליקטים בני זמננו, ובעצם, לנושאים שהם על-זמניים שעוסקים בטבע האדם. אהבה, נאמנות, קשרים בין בני זוג ובין הורים לילדים, מוצגים בצורה מעוררת מחשבה ומעלים רגשות שנותרים גם לאחר הצפייה בהצגה.
פסיכולוגיה בגרוש
הפסיכולוגית של אורסטס מביאה רעיונות בני זמננו וזוויות ראייה פסיכולוגיות מודרניות. היא אמורה כנראה להביא נופך נוסף של המאה העשרים ואחת, אך למעשה, בעיני היא מיותרת לגמרי ואפילו מגוחכת. הבאת פסיכולוגית כדי ליצור רובד רגשי נוסף ופרשנויות רגשיות ונפשיות הן בבחינת האכלת הצופה בכפית. הצופה הנבון צריך לנתח בעצמו ולהוסיף את תובנותיו שלו תוך כדי הצפייה.
אורסטס הבוגר, בחור צעיר שברח מהבית לאחר שאמו רצחה את אביו והפילגש שלו, ואחותו רצחה את אמו, אמור להביא מין סיפור מסגרת, אך גם סיפור מסגרת זה, שעל שם גיבורו נקראת ההצגה, מפספס את העיקר לטעמי. ניתן היה להציג את אורסטס בצורה אחרת ומעניינת יותר.
המשחק של השחקנים הראשיים הוא מצוין. אפרת בן צור בתפקיד קליטמנסטרה, מיקי לאו בתפקיד אגממנון, הנרי דוד בתפקיד אורסטס ונטע שפיגלמן בתפקיד אלקטרה מצליחים לגעת ולעורר דילמות ורגשות. השחקנים הצעירים ושובי הלב, ובעיקר מאיה גמזו היפהפיה בת העשר בתפקיד איפיגניה, אינם משכנעים במשחקם, אך בהחלט ייתכן שישתפרו בהמשך. במקרה הזה, הילדים לא גונבים את ההצגה, לפחות עדיין לא.
הבימוי מעניין, המשחק טוב ועיצוב התפאורה והתאורה יוצרים אפקט נקי ומודרני, שלא תמיד עומד בשורה אחת עם הדילמות העתיקות שעולות בהצגה. ההצגה ארוכה מאוד, אולי ארוכה מדי. אבל בשורה התחתונה, אני בהחלט ממליצה לצפות בהצגה, שרבות מהדילמות שמועלות בה רלוונטיות לישראל 2018.
האורסטיאה
תיאטרון גשר
מאת: איסכלוס
תרגום: רועי חן
בימוי: יבגני אריה
משתתפים: אפרת בן צור, דורון תבורי/מיקו לאו, הנרי דוד/אלון פרידמן, נטע שפיגלמן/נועה הר-ציון, גלעד קלטר, רות רסיוק, בוריס אחנוב, סבטלנה דמידוב, אורי יניב, אבי אזולאי, פאולו א. מוארה, שרון בורשטיין-ביצ'צי, איל איבשין/טומי צור, מאיה גמזו/טל פלג.
עיצוב תפאורה: סיימון פסטוך
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
מוזיקה: פאוסטס לטנס
עיבוד: קטיה ששונסקי
עיצוב תאורה: אבי בואנו יונה (במבי)
מולטימדיה: אדי קבטנר
סאונד: מיכאל וייסבורד
עוזרת במאי: שרון בורשטיין ביצ'צ'י
מועדים נוספים:
20-22/8/18 20:00
12-13/9/18 20:00
20-23/10/18 20:00
ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂
זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.
מרתה יודעת 
המחזה לא מאת אייסכילוס אלא עיבוד של רוברט אייק לאייסכילוס. מראה את רמת הפריזמה.
למגיב הקודם, היא דווקא כתבה שההצגה היא עיבוד של יבגני אריה שזה עדיין נכון. למרות שהמקור הוא בריטי. ברגע שזה עבר תרגום, בסופו של דבר זה עיבוד חדש.