קומדיה דל'ארטה ללא מסכות הופכת עז למתוק!

מאת: שני בן דוד

על רקע השדרוג שבא עלינו, החלטנו במרתה יודעת שעלינו לצאת לשם שינוי מאזור הנוחות של הבועה התל אביבית. כנראה שהשכלנו להבין בטיימינג מדויק, שעל מנת ליהנות מתיאטרון מקורי ואיכותי, גיחה לפרינג' בפריפריה היא צעד מבורך. ואכן, "נפולי, ברוקלין, קיסריה" שמציגה בימים אלו בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע (שכדאי להוסיף שמדובר בבית פרינג'י אינטימי ומיוחד במינו), בהחלט ראויה לביקורת מלאה.

כמו רבות וטובות אחרות שכתיבתן נועדה לבימת הפרינג', גם "נאפולי, ברוקלין, קיסריה" הנה הצגה מקורית. זוהי קומדיית שידוכים עם סיפור אחד, שחולש על שלושה מקומות שונים ושלוש תקופות שונות, על אב אלמן, עשיר ומיוחס, שכמה לחתן את בתו היחידה. אולם, זו מצדה אוחזת בכלל בתפיסת עולם פמיניסטית (המקדימה את זמנה בשנים רבות) ונתפסת בסביבתה כמעוכבת חיתון שלא בכדי. האב, שמצדו צמא לקדם את סוגיית דור ההמשך, נאלץ להתמודד לבדו עם עול האלמנות ועם בת עקשנית במיוחד (שדוחה ונדחית ע"י מחזרים עשירים ומיוחסים), ומסרבת בשם גישה פמיניסטית אקטיביסטית שלא מותאמת לתקופתה, לעצור את שושלת המשפחה, אלא אם תזכה לעשות זאת בשם האהבה. אם לא די בכך, עננה כבדה של הבטחה שנדר לאשתו הגוססת טרם התאלמן רובצת מעל האב האומלל ומקשה עליו בחיפוש. הנדר, שמשמש כיסוד לעלילה, גם כאשר הסיפור מתפתח למחוזות נוספים ולתקופות מתקדמות יותר, ממשיך לשמש כמניע העיקרי של האב בפעולותיו.

הקומדיה המקורית של יואב מיכאלי (המחזאי והבמאי) מתחילה בנאפולי ולא בכדי, ולכן סביר שחדי ההבחנה ישימו לב שאין מקרי הדבר ושניכרת ההשראה ממחוזות התיאטרון האיטלקי הנושן. למעשה, הקומדיה שכתב מיכאלי מתבססת על יסודות הז'אנר של הקומדיה דל'ארטה. בהתאם לכך, לכל אחת מדמויותיו הוא כתב טקסט עתיר במילים והצמיד במכוון אפיון המתבטא בשפת גוף ייחודית ותנועות מוגזמות. את המסכה (שהנה סמל מובהק לקומדיה דל'ארטה) החליף מיכאלי במסכה "קולית", המאפיינת כל דמות ודמות בקול משלה, השונה לחלוטין מטון הדיבור של השחקן או השחקנית, מה שיוצר רגעים קומיים על הבמה ומלווה את הדמויות גם בעת שהעלילה ממשיכה למחוזות נוספים. בנוסף, ניכר כיצד ההצגה מכילה מוטיבים עלילתיים על זוג אוהבים, כזה שמבקש בכל מחיר לממש את אהבתו, אך נתקל לצערו במחסום האב ולכן נאלץ להיעזר בתחבולות כאלו ואחרות בדרך לניצחון בשם האהבה.

אולם בשונה מהתיאטרון האיטלקי העתיק, מיכאלי (שנודע בחיבתו לקטעי וידאו ארט ביצירותיו), מתבל את הקומדיה דל'ארטה המודרנית שלו בשלל תחכומים בימתיים מתקופתנו. לראייה, ההצגה נפתחת בקטע וידאו ארט מהעולם הבא, שתפקידיו לספר את הרקע לעלילה, להציג את הדמויות, וכן לסלול עבור הקהל את ההבנה כי קטעי הוידאו ארט הבאים שיוצגו, הם אלו שיבשרו על שינוי הלוקיישן והתקופה בחלקי ההצגה הבאים. כמו כן, מיכאלי, שמתאים את יצירותיו לתקציב ולאילוצי תיאטרון הפרינג', הופך באופן מתוחכם את החסרונות ליתרונות. כלומר, בשונה מהתפאורה והמסכות הססגוניות של קומדיה דל'ארטה הקלאסית, או לחילופין של הצגות עתירות תקציב, התלבושות והתפאורה בהצגה זו אינן אלו המכתיבות לצופה את רוח המקום והתקופה. אמנם, השחקנים מחליפים תלבושות, אבל התפאורה מסביבם נשארת זהה לכל אורך ההצגה, ולכן ניכר כי מרבית הססגוניות מוטלת דווקא על הטקסט, הבימוי ומיומנותם של השחקנים. הדמויות המגולמות ע"י חברי "אנסמבל עיט", בשילוב עם קטעי הוידאו ארט ובימויו של מיכאלי המתבסס על יסודות הז'אנר, הופכים את החוויה התיאטרונית לחדשנית, מצחיקה במיוחד, וכזו שמשכיחה את חסרונות התקציב של הפרינג'.

חברי "אנסמבל עיט" (רובם בוגרי בית הספר למשחק ע"ש גודמן), מגלמים את דמויות הקומדיה המקורית של מיכאלי, והם בהחלט מצליחים לגלגל את הקהל מצחוק. על השחקנים מוטלת משימה שדורשת ריכוז מלא ומיומנות שיא, על מנת שיצטיינו בעת ובעונה אחת בביצוע טקסטואלי, ויזואלי ו-ווקאלי. הטקסט העשיר של הדיאלוגים והמונולוגים (שמותאמים לרוח המקום והזמן של הרגע המומחז) והתנועות המודגשות באופן מוגזם לכאורה, שמאמצים השחקנים לשם גילום הדמויות והמחשת הסיטואציה, דורשים מהם גם עבודת צוות ותיאום מוחלט. כל אלו ועוד, הופכים את חברי אנסמבל עיט למצטיינים במולטי-טסקינג, ובהחלט ניכר שבזכות עבודה יסודית מוקדמת, הם עושים מחווה משובחת לתיאטרון הדל'ארטה העתיק ואף מציבים רף גבוה לתיאטרון הפרינג' הישראלי.

היצירה המקורית של מיכאלי מוסיפה לעלילת הדל'ארטה גם ביקורת. למעשה, מדי פעם השחקנים מבליחים הערה כזו או אחרת לקהל, המנסה לחבר את הצופה למציאות חייו של השחקן המצוי, בעיקר בפרינג'. ההערות המובלעות לא מוציאות לרגע את הקהל מריכוזו. להיפך, הן משרתות את הפן הקומי, על אף שבחובן הן טומנות ביקורת חברתית-תרבותית נוקבת ולא מצחיקה במיוחד. כמו כן, לאורך ההצגה שזורה ביקורת על מעמד האישה בכל התקופות, וככל שמתקדמת העלילה, הביקורות מתווספות. למשל, כאשר הדמויות מגיעות לברוקלין, ניכר שלא רק שמעמדה של האישה אינו משתפר בחסות הדת היהודית, אלא שגם נוספת ביקורת על היהדות החרדית, או לפחות על הפרשנות החרדית לערכי הדת, שמקדשת ערכים פוליטיים על חשבון המוסר.

כאשר מתקדמים לחלק השלישי והאחרון בהצגה מגיעים לקיסריה. שם מיכאלי שוזר גם ביקורת חברתית על התרבות הקפיטליסטית-ליבראלית של ישראל בת ימינו. בכלל, ניכר כי בטנו מלאה על הכלכלה הליברלית המעיבה במהותה על בני האדם, ולכן זה שלכאורה היא מטיבה עם מעמד האישה כשהיא לא מבדילה (לפחות לא כמו בעבר) על רקע מין או מעמד, הופך לבלתי רלוונטי. בהתאם לכך, בחברה שמקדשת רווח כלכלי, על בני האדם לבחור במקצוע שיעשיר בהכרח את חשבון הבנק, במקום את הנפש. אולם בדיוק בשל כך בני האנוש הופכים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה לחיים שכרוכים בויתור על חלומות, ושלא עולים בקנה אחד עם רווח כלכלי. אולי בהקשר זה, חשוב להוסיף ולשבח את מיכאלי שעושה חסד נוסף עם צופיו. הביקורת הנוקבת המתבטאת בשלל נושאים וגוונים, לא רק שאינה מכבידה על צופיו, אלא שהיא גם אמצעי המשרת את ההצגה הקומית בהומור משובח. בנוסף, הביקורת מציגה את תפיסת עולמו הפייסנית, שמאמינה שאם רק נרצה ונאמין – מעז עוד ייצא מתוק. בגלל האופן הקומי והגישה הפייסנית, הצופה לא מרגיש צורך להתנגד לביקורת, וכך יוצא נשכר גם בחומר מעניין למחשבה.

בית הפרינג' הקטן והמקסים בבאר שבע, האנסמבל המוכשר מהפריפריה, והמחזאי והבמאי המבריק, בהחלט יכולים להסב נחת לחובב התיאטרון באשר הוא. מעבר לעובדה שמדובר בהצגה מצחיקה ביותר, שעושה מחווה לתיאטרון עתיק ומשלבת בחן ביקורת חברתית בתיאטרון עכשווי ואיכותי, היא בהחלט יכולה להוות דוגמה ליוצרים מהבועה התל אביבית. אל נא תטעו! אין מדובר בביקורת נוקבת על היצירות התל אביביות, אולם בהחלט ניתן לומר שלאחרונה קשה שלא להבחין בתופעה החוזרת על עצמה בהצגות שונות, ובפרינג' בפרט. החופש האמנותי שנוצר בתיאטרון הפרינג' מאפשר ליוצריו יצירה ללא גבולות, בעיקר בכל מה שקשור להפקה ובימוי (דבר שברוב המקרים הוא מבורך). אך לאחרונה ניכר שישנן יצירות שלעיתים דווקא החופש והיעדר הגבולות גורמים ליוצריהן להתעסק באינטנסיביות באופן המספר את הסיפור ולאו דווקא בסיפור עצמו. אם לדייק, ניכר שגבולות אמנותיים מטושטשים מדי (שאמנם מאפשרים חופש בבימוי והפקה שעוטפים את העלילה) גורמים לתוכן ללכת לאיבוד.

לסיכום, ניתן לומר שמיכאלי ואנסמבל עיט, שנותנים כבוד ראוי לתוכן, לצד השקעה נכונה בעטיפה של בימוי והפקה ייחודיים, בהחלט יגרמו לכם להתגלגל מצחוק! על כן, חשוב לשבח ולהוסיף  שמדובר ביצירה שמשמשת דוגמה ראויה לשילוב בין וויזואליות יצירתית וחדשנית לבין תוכן דרמטי בועט ומצחיק. האיזון האמנותי הזה הופך תקציב דל של הצגת פרינג', ביקורת חברתית נוקבת ואפילו נסיעה ארוכה לבאר שבע, מעז למתוק!

נפולי, ברוקלין, קיסריה

פרינג' באר שבע

כתיבה ובימוי: יואב מיכאלי

תאורה: אורי מורג

תלבושות: דלית ענבר

וידאו ארט: אלי לוי

שחקני אנסמבל עיט: קובי אדרת, אורן אטיאס, רעות גיל, דני שפירא, רועי גור, איציק מנשהרוב ואביחי כהן

שחקנית מצולמת: צהלה מיכאלי

צילום: סלי פטל

מועדים נוספים: 9-10/5/18 20:15