תיאטרון העולם

על פסטיבל התיאטרון "Theatre der Welt"

מאת: מיה אופיר מגנט

בחודש יוני האחרון, הייתה לי הזכות להשתתף בסדנא בינלאומית לסטודנטים בפסטיבל "Theater der Welt" (תיאטרון העולם) בגרמניה. במהלך הפסטיבל, הוזמנו קבוצות סטודנטים מגרמניה, שוויץ, דרום אפריקה וישראל לצפות בהצגות הפסטיבל ולהשתתף בסדנאות ובדיונים, מה שנתן לי אפשרות להכיר מודל חדש לפסטיבל תיאטרון, להכיר סטודנטים מארצות שונות ולצפות בהצגות שהשאירו בי חותם לשנים רבות. "Theater der Welt" הוא פסטיבל תיאטרון בינלאומי שמתקיים כל שלוש שנים בעיר אחרת בגרמניה. מטרתו למצוא את ההצגות החדשניות ביותר שמייצגות ספקטרום רחב של דעות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות. השנה, התקיים הפסטיבל בעיר מנהיים ובמהלך 17 ימים הוצגו בו כ-30 עבודות. אוצר הפסטיבל היה מתיאס לילנטל, לשעבר המנהל האמנותי של HAU בברלין והמנהל העתידי של "Münchner Kammerspiele".

חוץ מהרצון להביא למנהיים מופעי תיאטרון בינלאומי, יוצרי הפסטיבל ארגנו פרוייקטים "תלויים במקום" שהזמינו את תושבי העיר להסתכל עליה מזוויות חדשות. הפרוייקט "X Firmen" כלל שלושה סיורים במקומות שונים בעיר. אני סיירתי (עם שלושה אנשים נוספים) ברובע המהגרים התורכי בעיר. קיבלנו דף עם הוראות הליכה ועברנו בין בחנויות ובתי עסק שבכל אחד מהם היה אמן שעשה פעולה כלשהי במקום. בין המקומות שסיירנו היו חנות תכשיטים, בית משפט, מכון כושר, מספרות, סלון כלות ועוד… חבל שלא כל העבודות נעשו תוך שיתוף פעולה עם הקהילה וכי בחלקן האמן היה מנותק לחלוטין ממה שהתרחש בחנות ורק השתמש בה כבמה במקום לעבוד יחד עם בעלי העסק. לדוגמא, בחנות תכשיטים לקח אותנו הפרפורמר לשולחן נפרד ומעוצב בשונה מכל שאר החנות והציע לנו לקנות "זהב ביולוגי". באותו זמן, המשיכו המוכרים בחנות בשלהם ובכלל לא היה לנו קשר איתם. לעומת זאת, במספרה הוזמנו להיכנס פנימה, לשבת עם הלקוחות ולשתות תה ושמענו את סיפורם האישי של העובדים באמצעות הפרפורמר שראיין אותם והקרין סרט קצר עליהם. התחושה הייתה כי הפרוייקט נעשה יותר עבור "צופים מבחוץ" ולא כדי לחזק את הקהילה או לחשוף את המנגנונים הפועלים בתוכה. למרות זאת, היה מעניין ומהנה לסייר באיזור שסביר להניח שלא היינו מגיעים אליו אחרת ולהרגיש מעט יותר שייכים למקום. עבודה "תלויית מקום" נוספת, שאמנם לא ראיתי אבל ראויה לציון, היא Hotel Shabbyshabby"". במסגרתה, כל אמן יצר חדר מלון קטן במקום מסוים בעיר. העיצוב של כל חדר נבע מהמאפיינים של המקום בו הוצב והמקומות היו מגוונים ויוצאי דופן: בין גדות נהר הריין עד גג המוזיאון לאמנות של מנהיים. כל מי שרצה, יכל לשכור חדר ללילה במחיר של 25 יורו.

ראיתי מספר מופעים (לא מספיק) בפסטיבל, אבל אתמקד בשניים שיצאתי מהם בהרגשה שאנחנו תמיד כמהים אליה בתיאטרון אבל זוכים לה לעיתים רחוקות – קתרזיס. ההצגה הראשונה היא "All the Sky above the Earth (The Wendy Syndrome)" של האמנית הספרדייה אנג'ליקה לידל בשיתוף קבוצת שחקנים נורווגים וספרדים. בהפקה הזאת, לידל שימשה כבימאית, מחזאית, מעצבת ושחקנית, עם זאת, הנוכחות שלה כפרפורמרית היא החלק המשמעותי ביותר ביצירה. קשה לתאר את המהלך העלילתי בהצגה או מה בדיוק קורה בכל רגע, אבל היא סובבת סביב המונח "סינדרום וונדי" שהוא המקבילה הנשית ל"סינדרום פיטר פן" ומתאר נשים שמטפלות בבני הזוג שלהם כמו בילדים ומפחדות להינטש על ידם. במקביל, מתואר בהצגה אירוע של רצח המונים בו נרצחו כ- 100 צעירים שרובם מתחת לגיל 18 באי הנורווגי, אוטויה. שני הסיפורים, הללו משתלבים עם הביוגרפיה של לידל.

המחזה מתחיל כשלידל נכנסת לבמה לבושה בכותנת לילה של וונדי מ"פיטר פן". לידל הולכת בחדר, משמיעה קולות, שורטת את רגלי הכיסאות שנמצאים על הבמה ומדי פעם צועקת "איפה וונדי? איפה וונדי?". בסוף, היא נשכבת על תלולית האדמה, מרימה את השמלה שלה, חושפת תחתונים כסופים מנצנצים ומתחילה לאונן. בהמשך, ישנם פיטר פן וונדי שמבצעים טקסטים מתוך הספר במהירות כמעט בלתי ניתנת להבנה, שתי שחקניות סיניות בתלבושות מסורתיות ששואלות את וונדי מדוע היא באה לשנחאי ומה היא מחפשת שם וגם תזמורת שלמה שעולה לבמה ומנגנת וולסים ושני רקדנים בני שבעים שרוקדים בתלבושות מיושנות. החלק האחרון והמרכזי של ההצגה הוא מונולוג באורך שעה וחצי של לידל מתוך היומן האישי שלה. במונולוג היא מביעה את הכעס והשנאה שלה לאמהות, שחושבות שיש להן חשיבות רק מתוקף היותן אמהות, את הכעס שלה על אמא שלה ואת חוסר היכולת שלה להרגיש שמחה והשנאה שלה לאנשים שמחים בגלל אמה. היא מספרת על המשיכה שלה לנערים צעירים וטהורים וגם "מתוודה" שהיא זו שרצחה את הנערים באוטיה. את המונולוג היא מבצעת עם מיקרופון ביד, אליו היא מדברת, צועקת, מקללת, לוחשת, שרה ומשמיעה קולות. המונולוג נראה מאולתר, אך גם מתוכנן בקפידה וקשה לצפייה.

אורך ההצגה הוא כשלוש שעות ואי אפשר להגדיר אותה באופן מוחלט. היו בה חלקים נפלאים ומרגשים, חלקים משעממים להפליא, מטרידים ודוחים. אבל הרושם של לידל כפרפורמרית על הבמה, בין אם אהבת או לא אהבת את ההצגה, הוא בל ימחה. אף פעם לא ראיתי משחק כל כך טוטאלי, סוחף, מחויב ומטריד. תוך כדי, חשבתי עד כמה הייתי רוצה להצטרף אליה ולצעוק על הבמה את כל הזעם והכעס שלי. ובמובן מסוים, זה מה שלידל עשתה באמצעות המונולוג שלה – צעקה את הכעס ואת הסבל של כולם. לידל הביאה את עצמה עד הקצה והעבירה אות הקהל מסע (ייסורים) שגרם לחוויה מטהרת.

המופע השני הוא "Turbulence (a dance about the economy)" של קית' האנסי ו-circus zero מסן פרנסיסקו שיצרו אירוע Happening בהשראת המשבר הכלכלי בארצות הברית. במופע 14 פרפורמרים והוא בנוי על אילתור בתוך מסגרת מסוימת. המופע מתחיל כאשר הפרפורמרים עוברים בין הצופים, מסבירים להם על מה המופע, מציעים להם שתייה ומזמינים אותם להשתתף במופע מתי שהם רוצים, לקום ולהסתובב. הפתיחה הזאת כבר יוצרת תחושה של קירבה ואווירה פתוחה בין הקהל לבמה, בניגוד לחוויה הרגילה בה לרוב הקהל מנותק מהבמה. הפרפורמרים מתאבקים, רוקדים, מדברים במיקרופון, מתנשקים ומטפסים על הטרפז. הרבה פעמים, המוסיקה היא פשוט חריקות וצרימות מכאיבות לאוזניים ואין כוונה שההתרחשות הזאת תהיה אסתטית או מעניינת, להיפך. נראה שהמטרה היא להיות "חופשיים" עד כמה שאפשר לעשות דברים מטופשים, מכוערים וחסרי טעם. החגיגה הזאת הופכת להיות בקכיאנית וקיצונית יותר בהמשך, כאשר הפרפורמרים שרים יחד שירי גוספל, מתפשטים, שופכים מים ומחליקים עליהם, ואף משתינים על הבמה.

המופע הזה מעלה הרבה שאלות על השתתפות קהל ועד כמה באמת היה ניסיון לשלב את הקהל במתרחש. לדוגמא, די ברור שאקט של השתנה על הבמה ירחיק את רוב האנשים. בניגוד להתחלה, בה חלק מהצופים שמחו מאוד לדבר עם הפרפורמרים ולרקוד איתם, ככל שהמופע התקדם הקהל דבק לכיסאות כמו בהצגה רגילה. ברור לי שהדבר תלוי בדינמיקה בין הקהל והמופיעים ומשתנה בין מופע למופע, אבל עדיין, אני חושבת שאפשר היה לחשוב על דרכים לקרב את הקהל יותר. נקודה נוספת למחשבה היא הגבולות שלכאורה היו פרוצים לגמרי, אבל למעשה היו עדיין סגורים. אמנם בערך כל מה שהיה במופע הוא עדיין טאבו (בטח בארץ), אבל עדיין במסגרת גבולות מאוד ברורים בין קהל ובמה, גבולות שלא נפרצים יותר מדי (לטעמי). האם הם צריכים להיפרץ יותר? אני לא חושבת. אבל כשיש ניסיון להיות חופשיים לחלוטין, אבל אין באמת אפשרות לעשות זאת – זה גם מעלה שאלות כמובן.

האם המופע הזה, שנראה כמעט כמו שחזור של אירוע חי בניו יורק של שנות ה-70, עדיין רלוונטי גם היום? לטעמי, הצגת גוף עירום ולא מושלם על הבמה, גוף שעושה פעולות לא יפות ולא נחמדות ולפעמים גם דוחות, היא פעולה עם משמעות פוליטית רבה. המופע היה מאוזן בין רגעים של כאוס וכיעור לרגעים הרמוניים ואנושיים מאוד. באופן אישי, הרגשתי שהצפייה בפרפורמרים שלא מנסים להיראות יפים, מוכשרים או מעניינים, שיחררה גם אותי מהצורך החברתי להיראות חכמה, יפה או מעניינת וגרמה לי לרצות להישאר ולצפות בהם עוד כמו בטקס מהפנט. זאת הייתה הילולה משמחת שגם העלתה הרבה שאלות חברתיות ואמנותית.

שתי ההפקות שבחרתי להתמקד בהן אינן "תיאטרון" במובן המוכר. הן משלבות ריקוד, שירה, פרפורמנס, מוזיקה ועוד ולא עוקבות אחרי נרטיב ברור. בשתיהן יש מרווח זמן לשעמום בו הקהל מהרהר או אפילו מנמנם ואחר כך חוזר להתרחשות. היוצרים מעזים ללכת נגד היפה, הנוח, הנכון והתבניות המוכרות כדי ליצור משהו שהם מאמינים בו ללא פשרות. אלו יצירות "מלוכלכות" ולא סגורות או "עשויות היטב" כמו מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כתיאטרון טוב ודווקא משום כך הן מאתגרות את התפיסות שלנו ומזמינות אותנו לפתוח את המחשבה ואת הטעם האמנותי שלנו.

בחרתי לכתוב כאן רק על כמה הפקות אבל הפסטיבל עצמו יכול לשמש דוגמה להתנהלות של פסטיבל תיאטרון. עם החזרה לארץ, נשארתי עם חוויות הפסטיבל פוקחות העיניים, אבל גם עם מחשבות טורדניות על מצבנו בארץ. על כמה זה חשוב שפסטיבל תיאטרון יחפש את החדשנות האמנותית הבלתי מתפשרת לצד עבודות שנעשות למען ועם המקום בו הן מתקיימות ותוך כדי בניית קהל צופים וטיפוח של סטודנטים ואמנים צעירים. אני לא יודעת האם וכיצד נוכל להגיע בארץ למקום דומה מבחינת התפיסה האמנותית והניהולית, אבל זאת בהחלט יכולה להוות דוגמא עבורנו, משהו לשאוף אליו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 49, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s