A penny for your thoughts

נקודת מבטה של מבקרת – InsideOut

מאת: מיכל פלח

שדרות רוטשילד עבורי הן שדרות שמתחילות במעוז התיאטרון הרפרטוארי, המתהדר בגינת חמד, מוסיקה קלאסית, חניון מצוחצח ופסל פאלי הידוע בשם "התרוממות", עוברות במעוז ה"מאגניבות" התל אביבית וממשיכות עד לאזור המפויח של רחוב אלנבי והלאה אל רחוב חוזה המדינה. קהל התיאטרון העובר על פני הפסל הפאלי מורגל בסוג תיאטרון מסוים מאוד ומתורגל לשמש כצופה מחונך – הוא מגיע בזמן, מתיישב בכיסא המסומן, לא מתלונן כשמכבים את האור ומקפיד לשמור על השקט לאורך ההצגה, מיד לאחר שהוא מסיים לרשרש בעטיפת סוכריית המציצה.

המופע " InsideOut", יצירתם של יהונתן רון וליטל רייס, אשר הועלה במסגרת פסטיבל "תלוי במקום" שהתקיים בתל אביב בסוף השבוע האחרון, הזמין את הקהל המחונך להיות חלק מאירוע תיאטרוני מסוג שונה לגמרי. המופע כלל עשרות פרפורמרים שדיברו בקול את מחשבותיהם תוך כדי ביצוע פעולות שגרתיות, כגון: קריאת ספר, רכיבה על אופניים, ג'וגינג, ישיבה בבית קפה ועוד. האירוע התקיים לאורך שדרות רוטשילד, בין הרחובות בלפור ובצלאל יפה, כשהפרפורמרים מוקמו במקומות שונים באזור המוגדר. ייתכן כי זה הרגע הנכון לציין שלקחתי חלק פעיל באירוע. כלומר, אמנם הגעתי לשם על תקן מבקרת תיאטרון, אך גם אני דיברתי את מחשבותיי בקול רם, בין אם היו קשורות באופן ישיר למופע ובין אם כללו מחשבות ספונטניות שעלו בי באותם הרגעים. מאחר והאירוע עלה שלוש פעמים, הסקירה שלו התקיימה אף היא שלוש פעמים ובכל פעם ניתנה לי הזדמנות לבחון אותו מזווית שונה, ואכן, נדרשו זוויות רבות כדי לבחון אירוע שכלל עשרות משתתפים, שהתפרסו על עשרות מטרים ודיברו מאות מחשבות, כל זה בזמן שאני מוצפת במחשבות משלי ומדברת את חלקן הגדול אל החלל סביבי.

הקהל החל להתאסף בשדרה כרבע שעה לפני המופע וככל שהתקרבה השעה ההתרגשות גברה. מי הם אותם אנשים דוברי מחשבות? היכן הם ממוקמים? ואיך בדיוק זה יקרה? יצר המציצנות שנטוע בכל אחד מאיתנו ביקש לבוא על סיפוקו. התהיות נקטעו על ידי ילדה קטנה רכובה על אופניים המקושטים בדגל אדום. צלצול הפעמון של האופניים היה מתג ההפעלה וכמו וילון שנפתח על הבמה, לאט לאט החלה השדרה להתמלא בקולות לא מוכרים, מהססים קמעה בהתחלה. קולות שהפכו לדומיננטיים יותר ויותר עם התקדמות המופע והציפו את השדרה.

אין ספק שבאירוע מסוג זה הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההתרחשות. הקהל המחונך שלנו נקלע לסיטואציה שבה אין הוא מחוייב להיות פולני ולשבת בחושך בשקט. האורות בשדרה האירו על כולם באופן שווה. אך כמו בחיים, חברה לעולם אינה שיוויונית לחלוטין, ובהתאם לכך גם הצופים לא הגיבו באופן אחיד למתרחש. אמנם רוב קהל הצופים נשאר מחונך והתקשה להתגבר על המוסכמות התיאטרוניות שעל ברכיהן חונך והקיף את הפרפורמרים המדברים כשהוא עמד במרחק שלא יסמן אותו כחלק מהמופע ולא יפריע למבצעים, אך ניתן היה להבחין גם סוגים נוספים של צופים: "הצופה המבוהל",  "הצופה המשתתף" ו"הצופה המעיק" (הגדרות בלתי פורמליות בעליל. נא לא לחפש בגוגל). "הצופה המבוהל" הוא אותו צופה שהרגיש נבוך לנוכח הסיטואציה ולכן בחר להיות בקירבת המבצעים, להפנות את גבו אליהם אך לשמור על אזניו פתוחות כדי לא להחמיץ מילה מהמחשבות שנאמרו. "הצופה המשתתף", שהיה גם הצופה החביב עלי, הגיב למתרחש באמפתיה וענה על שאלות רטוריות ששאל הפרפורמר החושב, באשר למהות החיים או עליית מחירי הירקות בשוק. הוא פירגן בקול רם למופע והעיר לי כשחשבתי בקול רם מחשבה ביקורתית על המופע, וקטגוריית "הצופה המעיק" כללה בעיקר אנשי תיאטרון שהתקשו לפנות את הבמה והחליטו למקם את עצמם במרחק סנטימטרים ספורים מהמבצעים, ניהלו עימם שיחת חרשים והגיבו לדברי הצופים האחרים (שמות ינתנו בפרטי בלבד).

לאחר הסקירה הקצרה של הקהל הצופה, אבקש להתייחס ללב לבה של העבודה – הפרפורמרים האמיצים והכריזמטיים שדיברו את מחשבותיהם ללא הפסקה במשך ארבעים וחמש דקות רצופות. המבצעים היקרים הקיפו אותי מכל עבר: הם ישבו על הספסלים ובבתי הקפה, רכבו על אופניים, רצו או הלכו להנאתם, ושיתפו את מחשבותיהם איתי ועם כל מי שרצה לשמוע. בתוך בליל המחשבות שרץ סביבי, חשקה נפשי בדם! נו טוב, לא דם דם. אמת. מחשבה אמיתית, כנה, לא נעימה, מדממת. מחשבה שתראה לי שקיים לב פועם בתוך העיר הזו. זה לא היה פשוט. לא כמבצעת ולא כמאזינה. ייתכן שקל יותר למבצע לפשוט את בגדיו על במה מאשר לפתוח את החזה שלו ולתת לנו לראות את הפצעים המדממים שבלבו. הסתובבתי בשדרה בחיפוש אחר סיפוק יצר המציצנות שלי, שלא הסתפק בדיבורי סרק, אלא ביקש אמת נוטפת דם. זה אמנם לא היה פשוט, אך גם לא בלתי אפשרי. ניתן לי הכבוד להיות עדה למחשבות הנוגעות לתחושת הפספוס של החיים, אכזבה מחברים טובים וביקורת עצמית. היה רגע מיוחד אחד ששבה את לבי, כשאחת מהמבצעות דיברה על תחושת הבדידות שלה ועל הרצון שלה באהבה. היא דיממה קצת למעני, או לפחות כך הרגשתי באותו הרגע, ומיד לאחר מכן היא שתקה.

הצילומים בכתבה: דניאל שטרית

צלצול שהופעל על ידי ילדה רכובה על אופניים מקושטים בדגל אדום החזיר את השקט לשדרה והשאיר את המשתתפים והצופים להתייחד עם מחשבותיהם. מחשבותיי מעולם לא היו ברורות יותר. אנחנו לבד עם המחשבות שלנו. נראה היה שגם הקהל נזרק בבת אחת אל תוך בדידות מחשבותיו. הצופים נותרו בשדרה גם לאחר שזו השתתקה, כאילו מתקשים לעשות את המעבר החד מהשיתוף ותחושת הביחד שנוצרה אל עולמם הפנימי. הם עמדו שקטים ונאלצו להקשיב למחשבות של עצמם. מעניין על מה הם חשבו…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 48, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על A penny for your thoughts

  1. רחל הגיב:

    מופע מיוחד במינו! כל הכבוד ליוצרים המוכשרים ולשחקנים על ההשקעה והביצוע!!

  2. בן הגיב:

    הפסל בהבימה פאלי? שלושה עיגולים צמודים זה פאלי?
    למה את רגילה?…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s