אז מה עושים עם החיים האלה?

על הצגות התיאטרונטו "אסתי של האורנים" ו-"שייכת"

מאת: אנה מינייב

כמו בכל שנה, בחול המועד של חג הפסח, יפו העתיקה לבשה את מחלצותיה היפות ביותר לקראת פסטיבל הצגות היחיד. שלל אולמות, מגוון הצגות, צופים רבים ותיאטרונטו אחד. קשה לשים את האצבע על חוט שני מסוים, נושא ספציפי, שעבר בין ההצגות. מבין הצגות התחרות ומחוצה לה (שמתוכן זכתה ההצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" של דור צויגנבוים), אציין כאן שתיים מתוכן, על שתי גיבורות, לא גדולות מהחיים, משני קצוות האוכלוסייה, אבל דומות כל כך.

עלילת ההצגה "אסתי של האורנים", מאת ובבימויה של דנה גולדברג ובביצועה של אודליה סגל, מתרחשת על רקע שריפת הענק ביערות הכרמל. ההצגה מספרת על אסתי בן חיים, קצינה בשב"ס בת 50 פלוס, שמסרבת להתפנות מהבית שלה בקיבוץ בית אורן, בו היא מתגוררת. לאחר שמפנים אותה בכוח מהמקום, היא נכנסת לתקופת הסתכלות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא מציפה לראשונה את הסיבה להתנגדות פינויה.

אסתי של האורנים - תיאטרונטואסתי, אישה נשואה, מתאהבת באמצע החיים בגבר נשוי ומתחילה לנהל עמו רומן. סיפור האהבה הזה פותח בפני אסתי עולם חדש, מלא בהתרגשות, שמחה, פתיחות והשלמה עצמית, ולמשך תקופה קצרה יחסית היא מרגישה מאושרת מאי פעם. האופוריה בה היא שרויה מתנפצת לרסיסים כאשר סיפור האהבה נגמר בצורה חד צדדית מצדו של הגבר, ואסתי נותרת שבורת לב. התחושות שמלוות אותה, הבדידות הנוראה, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, מוכרות כנראה לרובנו, לב שבור הוא אחד הדברים הכואבים שיכול לחוות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שהתמכרה לאהבה, לתשוקה, לאינטימיות.

בערגה מספרת לנו אסתי על ההתמודדות עם סוף הרומן הקסום שנרקם בין האורנים, ועם החזרה הכפויה לחיים הקודמים שלה. אסתי רוצה להחזיר את התחושות שנגדעו, אך המציאות מאלצת אותה להתמודד עם הפרידה, כאשר היא מובלת למחלקה הסגורה. הרצון להחיות את העבר גורם לה לסרב להתפנות מביתה כאשר פורצת השריפה הנוראה ביערות הכרמל, זאת מכיוון שיום אחד הכתיר אותה אהובה להיות "אסתי של האורנים", מן ברית סודית שכרתו ביניהם ועתה היא הולכת ונשרפת יחד עם עצי האורן המקודשים. היא רוצה להישאר שם, איפה שהיה לה טוב, במקום בו הרגישה מאושרת מאי פעם, והשריפה, שתיקח איתה את הכל, עדיף ככה.

עכשיו, במחלקה הסגורה, היא צריכה להוכיח שהיא שפויה.

ההצגה התקיימה באולם של המוזיאון "אילנה גור", אולם אשר לא עשה חסד להצגה האינטימית הזאת, בעיקר בגלל צורתו הלא תיאטרונית. כדאי היה להשתמש בחלל הולם יותר. אודליה סגל התמזגה עם דמותה של אסתי והבימאית דנה גולדברג, שגם כתבה את המחזה, יצרה סיפור כן ואנושי על אישה אחת שפוגשת איש אחד והם מצמיחים יחד יער שעולה בלהבות.

לצדה, ההצגה "שייכת" מאת ובבימויו של אלירן כספי. ההצגה, בביצועה של לירז חממי, עלתה כהצגה אורחת בפסטיבל, אבל סביר מאוד כי אם היתה נכללת בתחרות, היתה מהווה מתחרה מכובדת להצגה הזוכה. המחזה נכתב בהשראת יומניה של יהודית הרמן, שחיה 13 שנה בכת גואל רצון. עם זאת, כספי בחר להתעסק בחייה החדשים של הגיבורה, אלה שנכפו עליה לאחר שהמשטרה חשפה את הכת ואילצה אותה להתחיל מחדש, עם 5 ילדים ומציאות שלא ידעה כיצד להתמודד עמה. לפני ההצגה, סיפר לי כספי שהרצון הטבעי של בני האדם הוא להרגיש שייכות למשהו, והאישה הזאת הרגישה שייכות למקום ממנו באה ועתה עליה למצוא עולם אחר, מסגרת חדשה, אחרת היא תישאר אבודה. נקודת מוצא זו הובילה אותו לכתוב את המחזה העוצמתי הזה וללהק לתפקיד את חממי, שחקנית עם יכולות הכלה נפלאות וכישרון נפלא ומרענן. במקום להסתכל דרך משקפי הרכילות של הנושא הסקסי שבו עוסקת ההצגה, כספי וחממי הצליחו לגעת באמת של האישה הזאת, בכנות וברגישות הם הציגו בפנינו אישה, בת אדם, אמא, רעיה, חברה ושותפה.

כשעוסקים בנושא כזה קל מאוד ליפול לקלישאות, אך ההצגה "שייכת" לא מתפשרת לרגע על כך שיהודית הנה ככל בני האדם, וכמו כל אחד אחר, היא פשוט זקוקה לשייכות, מקום בו קיימת תחושת ביטחון ואחווה. בגלל הצורך הזה, אנשים עושים לפעמים דברים מטורפים, אבל תבחנו את עצמכם רגע, מה אתם עושים או עשיתם בחייכם בכדי להרגיש שייכים?!

לירז חממי מצליחה ליצור את דמותה של יהודית, כמו גם דמויות נוספות בחייה, בצורה רכה, נשית, אנושית ומרתקת. לאט לאט, יהודית של חממי מעניקה לקהל הצצות לתוך חייה, יחד עם יתר הנשים בכת, וחושפת בפניו את מה שעבר עליה מאז אותה ההתנתקות מהן ומגואל רצון, התנתקות מהידוע, המוכר, הלא מאיים. יצירה ייחודית זו מצליחה להראות לקהל באופן נוגע וכן, מה קורה אחרי קפיצת הראש אל בריכה של חיים אחרים, חדשים לגמרי.

לכו לצפות…

 

אסתי של האורנים

מאת ובבימוי: דנה גולדברג

משחק: אודליה סגל

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים במדיות השונות

צילום התמונה: ז'ראר אלון

______________________________________________

שייכת

מחזה ובימוי: אלירן כספי

שחקנית: לירז חממי

מוזיקה ותאורה: נדב ברנע

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר ההצגה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 47, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s