אגדה מודרנית

ביקורת ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח", שעלתה לאחרונה בבית הספר בית צבי, מורכבת מארבע אגדות שכתב הבמאי ירון אדלשטיין יחד עם תלמידי שנה ג'. אם בשנות התשעים כתב ג'יימס פין גארנר את הלהיט "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נהור", שהראו את הצד "האמיתי" של האגדות המוכרות, בחר אדלשטיין לכתוב עם השחקנים אגדות חדשות שחושפות דילמות של העולם המודרני. למרות הכתיבה המצחיקה והחכמה, ההצגה לא אחידה מבחינה סגנונית ועוד לא בשלה לעבור מבמת בית הספר אל אולמות התיאטרון.

ההצגה בנויה מארבע אגדות: האגדה הראשונה עוסקת בילדה שאין לה שם וצריכה לבחור אחד לעצמה, השנייה מתרחשת בעולם שבו בני האדם הם בעלי ארבע רגליים, ארבע ידיים ושני ראשים, השלישית מספרת על עובדי מפעל החלומות והרביעית מתארת נסיכה עצובה ונבגדת שמחליטה לבטל את הלילה. האגדות החדשות שנכתבו הן אגדות מודרניות שמשקפות דילמות ונושאים שמעסיקים אותנו היום. הן כתובות בהומור וקורצות לאגדות מוכרות ולעולם הפנטזיה. השחקנים בהצגה, משחקים בכל ארבע האגדות ומחליפים דמויות כל הזמן. חלק מהשחקנים טובים, אחרים פחות, אבל הופתעתי לטובה מהמשחק העדין שלהם. הם משחקים במידה, יוצרים דמויות לא צעקניות ומוגזמות ונראה שהם מחויבים ומיומנים, ונעים לצפות בהם.

הקו המקשר בין האגדות הוא סיפור מסגרת שהקהל שומע באמצעות voice over בתחילה ובסיום של כל אגדה. בהתחלה, אנחנו שומעים אבא המספר לבתו סיפור לפני השינה, אחר כך את הבת שהתבגרה מדברת עם הפסיכולוגית שלה ובסוף, אותה הבת מספרת סיפור לילד שלה. סיפור המסגרת הזה לא פוּתח עד הסוף ולא ברור המעבר אל השיחה עם הפסיכולוגית, בה הבת מנסה לנתח מדוע סיפר לה אביה את הסיפורים האלה. היה מעניין לו היו בוחרים להמשיך את השושלת וללוות את הילדה שבגרה לאישה ומספרת לבן שלה שמספר לבן שלו וכו'. לכל דור, האגדות שלו אבל משהו בקשר בין ההורה לילד נשאר תמיד.

הערפד, הגנב, הזונה והירח - בית צבי

העובדה שההצגות שונות זו מזו בכתיבה ובשפה הבימתית יצר חוסר אחידות סגנוני. האגדה הראשונה מזכירה מבחינה תוכנית אגדות ילדים מוכרות עם טוויסט עכשווי בה השחקנים מעצבים בגופם את העולם ומשחקים גם את הרהיטים והחפצים, האגדה השנייה מתקשרת לסיפור מ"המשתה" של אפלטון על בני האדם שהיו פעם מחוברים וגם השפה הבימתית שונה: השחקנים לבושים בתלבושות ולא בבגדים שחורים ולא מגלמים בגופם את המקום. באגדה השלישית על עובדי מפעל החלומות, הסגנון הוא פיזי ללא מילים ואילו האגדה האחרונה היא כמעט מחזמר – מחווה לסרטים של וולט דיסני.

המכשלה העיקרית של ההצגה היא חוסר האחידות הסגנוני הזה וההבדל ברמה בין האגדות השונות. ההצגה מתחילה כ"תיאטרון שחור" ובסוף נגמרת במחזמר. בהתחלה, כל השחקנים לובשים בגדים שחורים אחידים ומשתמשים במעט אביזרים, אבל בהמשך מתחילים להשתמש בתלבושות שהכינו השחקנים ובתלבושות מחדר התלבושות של בית הספר והמינימאליות בשחור נעלמת. גם מבחינת הבימוי והמשחק, האגדה השנייה והשלישית מהודקות יותר מן האחרות בהצגה, הסיפור ברור והשפה הבימתית עשויה היטב.

יכול להיות שהשוני הסגנוני הנו בחירת בימוי. אם כן, נדרשה החלטה ברורה יותר שגם תיתמך על ידי סיפור המסגרת ועל ידי עיצוב התלבושות כדי להבין את הכוונה. בכל מקרה, חשוב היה להחליט על שפה אחידה שהייתה נותנת גם אחידות מבחינה סגנונית. ההצגה בהחלט מהנה, והעיסוק באגדות מעניין אבל בכדי שהיא תוכל להמשיך ולקבל חיים משל עצמה מחוץ לכותלי בית הספר, יש לעשות כמה החלטות קשות בנוגע לסגנון וליתר האמצעים הבימתיים.

 

"הערפד, הגנב, הזונה והירח"

בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי

בימוי: ירון אדלשטיין

משתתפים: אופיר ארד, גילי גבל, אילה דנגור, תמר ווסר, עתליה זהבי, רז אפשטיין, יסמין לביא, חן מגן, ליאור מורדוך, נטשה מנטל, נועם עמית, שי פרידמן, בר קדמי, שרון קרוק ונטע רביב

מוסיקה: אלעד ישי

תאורה: עמיחי אלהרר

פסנתר/קלידים: אלעד ישי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 47, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s