פורנוגרפיה של אלימות

ביקורת ההצגה "המחברת הגדולה"

מאת: מיה אופיר מגנט

"המחברת הגדולה", מאת עינת ברנובסקי על פי ספרה של אגוטה כריסטוף, היא הצגה קשה בה מצליח הבמאי עירד רובינשטיין לייצג אלימות קיצונית דרך שפה בימתית חזותית ותנועתית. יוצאים ממנה עם טעם מר בפה ועם שאלות קשות על הפורנוגרפיה של האלימות.

המחזה מתקיים בזמן המלחמה, לא מצוין איזו מלחמה אבל הקשר למלחמת העולם השנייה ברור. הוא מתאר שני אחים תאומים מן העיר הגדולה שאמם לוקחת אותם לגור אצל סבתם כדי לברוח מההפצצות. נוכח הקשיים בחיים אצל סבתם האלימה, הם מלמדים את עצמם לשרוד ולהתקשח ומנסים לכתוב על החיים שלהם בצורה אובייקטיבית. דרכם אנחנו חווים את זוועות המלחמה ורואים איך התאומים עצמם נעשים מסוכנים, כשה"טוב" וה"רע" אינם מה שחשבנו שהם.

ההצגה מתקיימת על במה ריקה כמעט. כל השחקנים, מלבד התאומים, מגלמים מספר דמויות ומדי פעם גם נכנסים לבמה כדי לעזור ליצור את העולם הבימתי. זאת הצגה פיזית שעושה שימוש בשפה חזותית ותנועתית כדי להעביר את כל מקרי האלימות בהם נתקלים התאומים. לדוגמה, במקום לסטור אחד לשני, התאומים מוחאים כפיים או במקום הצלפה הם מצליפים ברצפה. עדיין, התוצאה מטרידה וקשה לצפייה.

המחברת הגדולה

הלל קפון, כרמל קנדל וגל קורן. צילום: רדי רובינשטיין

התפאורה של אדם קלר מתמקדת בניילונים מסוגים שונים, שקיות זבל וניילון נצמד לדוגמא. הקירות והעמודים מצופים בניילון, מסיכות הזאבים שעוטים החיילים גם הן עשויות מחומר דומה וכך גם בגדים תחתונים של חלק מהשחקנים. בעיני, הבחירה בחומר זה לא מוצלחת מספיק משום שחוץ מזה שהוא רב שימושי ולכן יעיל, הוא לא יוצר דימוי חזותי מעניין והשימוש בסוגים שונים של ניילון לא יוצר מראה אחיד.

השחקנים מוכשרים יותר או פחות אבל בלי קשר לרמת המשחק, כולם מחויבים ונותנים עצמם לעבודה המאתגרת. לדעתי, המשחק של כולם, ובמיוחד של דמויות המשנה מוגזם מדי, כנראה בנסיון ליצור אתנחתא קומית במחזה הדרמטי. הנסיון הזה גורם לשחקנים לעורר צחוק בכוונה, והדמויות שלהם סטריאוטיפיות ללא צורך. חלק מהטקסטים של דמויות המשנה מעוררים צחוק גם ללא מאמץ והשאר אולי לא חייבים להצחיק… ראויה לציון היא אביגיל הררי בתפקיד שפת ארנבת, הילדה הפגועה, שמעצבת דמות מרשימה ומרגשת.

המחברת הגדולה

אביגיל הררי ותום אפלבאום. צילום: רדי רובינשטיין

בעיבוד הבימתי, חסר משהו משמעותי במיוחד שקיים בספר והוא האובייקטיביות. בספר, מחליטים התאומים לכתוב את כל מה שקורה להם ב"מחברת הגדולה" ולכתיבה הזאת חוקיות ברורה: החיבור צריך לתאר את הפעולות ואת העובדות ולא את הרגשות. כך, התאומים מתארים בענייניות אירועים מחרידים שהם עוברים. זה מזעזע, אבל גם משמש "פילטר" אמנותי לאלימות. בהצגה ה"פילטר" הזה לא קיים במשחק של הדמויות, התאומים אינם אובייקטיבים, הכל מוצג לנו במלוא כיעורו וטינופו. רובינשטיין עוטף את האלימות הזאת בשפה החזותית שיצר אבל היא נותרת פורנוגרפית.

אפשר לכתוב בחיוב ובשלילה על הפורנוגרפיה של האלימות. בעיני, יש לה השפעה קשה יותר בתיאטרון מאשר בקולנוע ואולי משום כך אנחנו ממעטים לראות אותה על הבמה. בספר מכבירים בתיאורים מזעזעים כדי ללמד על זוועות המלחמה, אך התיאור מתרכך בגלל הטון הדיווחי של התאומים. כמו כן, בספר יש מקום רב לגילויי חיבה ונדיבות, מה שבאמת מעלה שאלות על "הטוב" מול ה"רע". העיבוד הבימתי מתרכז בעיקר ברע ומתפלש בזוועה אחר זוועה – אונס, מין עם בעלי חיים, הצלפות, מכות ועוד ועוד ועוד, עד שבסופו של דבר גם החושים שלנו מתקהים. גם אנחנו, כמו התאומים, עברנו "חישול" נגד אלימות וסבל.

המחברת הגדולה

הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין

על פי ספרה של אגוטה כריסטוף

מאת: עינת ברנובסקי

בימוי: עירד רובינשטיין

בהשתתפות שחקני שנה ג': תום אפלבאום, גל בן עמרה, עדן גוזלן, נועה הר ציון, אביגיל הררי, אביב כרמי, גל קורן, כרמל קנדל, הלל קפון, אלון רבינוביץ' ואמרי ביטון.

תפאורה: אדם קלר

תנועה: עמית זמיר

תאורה: זיו וולושין

ההצגה צפויה לחזור בחודש יוני.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 46, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s