על הסרט "אני, עצמי ואמא שלי"
מאת: אירית ראב
הסרט "אני, עצמי ואמא שלי" הוא אחד הסרטים המבריקים והמצחיקים ביותר שנעשו בשנים האחרונות!
מדובר בעיבוד מרהיב להצגת היחיד של היוצר גיום גאליין, שעלתה על בימות פריז ב-2008. השורשים התיאטרליים ניכרים בעיבוד הקולנועי, בייחוד בתחילתו ובסופו, בהם הגיבור מתכונן בחדרו לקראת ההצגה, או כשהוא חוזר אל חדרו שמאחורי הקלעים, ומוצא זר פרחים מאמו. כשהוא עולה על הבמה והפנסים נדלקים, הסיפור מתחיל.
הסרט מתמקד במערכת היחסים המורכבת של הגיבור עם אמו, אשת חברה המנהיגה משפחה אמידה, ולה שלושה בנים. בניגוד לשני הבנים הגדולים, המתנהגים כבנים לכל דבר, אל גיום הקטן היא מתייחסת כמו אל בת. הוא גדל כמו בת. הוא לא לובש בגדים של בנות, אבל גינוניו, התנהגותו ודרך מחשבותיו, הם של בת לכל דבר. דבר שגורם לסביבה להכיר בעובדה כי הוא הומוסקסואל. לגיום מדובר בהפתעה גמורה. היחס הבעייתי של האם אל בנה, ניכר בייחוד בדרך בה קראה להם לאכול, Les Garçons et Guillaume, á table, בנים וגיום, לשולחן! זהו גם שמו המקורי של הסרט בצרפתית, אבל משום מה זה אבד בתרגום הישראלי.
הגירסה הבימתית היתה צנועה ומפוארת בעת ובעונה אחת. בהצגת היחיד שלו, גיום גאליין גילם את כלל הדמויות והצליח לרתק את הצופים אל עולמו הייחודי. בעיבוד הקולנועי, התיאטרון קצת נותר מאחור, אבל לא לגמרי, מאחר ועדיין ישנן הבלחות אל הבמה, אל המקום המקורי בו גיום מציג את סיפורו. זה המקום בו הוא חושף את לבו אל אמו שבקהל (שלצערי, אינה מגולמת על ידי אמו האמיתית), וגורם לה להבין כי אין הוא בת והוא לא הומוסקסואל, הוא גבר שאוהב נשים, אבל גם אוהב אותה מכל לבו.
מדובר בסרט מבריק משתי סיבות. ראשית, הוא מספר סיפור פשוט לכאורה, בילד המבקש לרצות את אמו, את אביו, אך גם למצוא את עצמו בכל הסבך הזה. אבל הסיפור מעוטר בהומור ושנינות, שגורמים לצופים לצחוק בכל סצינה וסצינה. מסצינות קומיות להחריד, עד לבדיחות שרק תושבי פריז יבינו, גאליין מציג את סיפורו עד לסוף המפעים כל כך. שנית, גאליין מגלם הן את עצמו והן את אמו. בדיוק כמו שבתקופת התבגרותו יכול היה לחקות את אמו חיקוי מושלם, כעת הוא עובר שלב ומגלם את אמו, על כל יתרונותיה ופגמיה, ובכך למעשה, יכול להבין אותה קצת יותר.
מעבר לעובדה שמדובר בפנינה תיאטרלית שהפכה להיות סרט נושא פרסים, מדובר פשוט בסרט טוב. סביר כי לא תפסיקו לצחוק ולדמוע.
מרתה יודעת 