"לא רוצה, שלא יאכל"

על נשיות מזרחית ופמיניזם בהצגה "פאפעג'ינה"

מאת:  יפעת בחר מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

עם סיום ההצגה פאפעג'ינה בה צפיתי בתיאטרון יפו, התקיים דיון ער בין יוצרת ובימאית ההצגה חנה ואזנה גרינולד והשחקנית הראשית מוריה בשארי ליפשיץ לבין הקהל. באותו ערב, בין יושבי הקהל, צפו בהצגה בני נוער משתי מגמות תיאטרון שונות. במהלך השיחה שלאחר ההצגה, פנה נער לואזנה ואמר לה שמאוד מפריע לו שהיא קוראת להצגה פמיניסטית, מאחר והנשים בהצגה לא קמו וצעקו. הוא צודק. הנשים בהצגה לא צעקו. לפחות לא את מה שהוא חשב שכדאי שיצעקו. אך הן אינן יכולות לצעוק. בתוך המציאות המושתקת שהוצגה על הבמה, אי אפשר פשוט לקום ולצעוק כי לא תמיד יודעים מה לצעוק ואיך לצעוק והאם מותר בכלל לצעוק. אבל הזעקה נמצאת שם עם כל דמעה וכל גמגום.

ההצגה מתחילה במטבח כשואזנה בעצמה חותכת ירקות טריים בעוד הקהל נכנס לאולם ומתיישב. כשהאור כבה, היא מכניסה אותנו אל עולמה כאישה מזרחית בוגרת ומחזירה אותנו לשנות ה-70 בישראל ולילדותה ביפו. ואזנה נוכחת על הבמה לאורך כל ההצגה כצופה מהצד. היא צופה בעצמה, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות ובמשפחתה שעלתה ארצה ממרוקו, ומנסה לפענח איך בת דמותה, ימימה, אמורה להשתלב ולמצוא את מקומה. זה איננו סיפור התבגרות רגיל, אלא סיפור התבגרותה של נערה מזרחית המרגישה לא שייכת בביתה, בשכונתה ובארצה.

הניגוד הבימתי בין ימימה הילדה, המגולמת על ידי בשארי, וימימה הבוגרת, המגולמת על ידי ואזנה בעצמה, יצר שני מעגלים מקבילים בין עבר והווה, בין הכאן והעכשיו לזיכרון, כשהכל נמהל האחד בשני באופן הרמוני. ואזנה מרגישה מאוד בנוח על הבמה, זה ניכר בגופה, ברהיטותה ובביטחון שהיא מפגינה כמנצחת על הסיפור. הדמות של ימימה שיצרה בשארי היא ילדת בצק, "פאפעג'ינה", כך מכנים אותה בני משפחתה ובמיוחד אמה כי יש לה רגליים עבות והיא מסורבלת. ימימה כל כך חסרת ביטחון, היא נלחמת ונאבקת על כל דבר גם על הדברים הפשוטים ביותר כמו להתלבש נכון ולקפוץ בחבל ובעיקר היא נאבקת על כל מילה שיוצאת לה מהפה. המעגלים בין ימימה הילדה לימימה הבוגרת מתמזגים כשלימימה יש שתי דקות של פרטיות בחדר האמבטיה, בו היא מאפשרת לעצמה להשתנות, להעמיד פנים של מישהי אחרת, וכשמזרזים אותה לצאת היא מתפרצת ב-"רגע" רועם ומאז זו המילה האהובה עליה. רגע, עוד רגע שקט ופרטי להבין את העולם הזה ולגבש זהות.

צילומים: דוד חיון

ואזנה בוחנת את הזהות הנשית המזרחית מזוויות רבות ובכך מצליחה ליצור הצגה בעלת עומק נדיר. נשיות בעולם גברי, נשיות מזרחית-ערבית בחברה יהודית בה הערבי הוא אויב, נשיות מזרחית בחברה צברית-אשכנזית השואפת לכור היתוך, נשיות מזרחית ומיניות. ימימה מגלה לראשונה את מיניותה כשבולבול המוכר הערבי עוזר לה לאחר שנפצעה ברגל, היא רואה את המבוגרים סביבה מתנשקים ושוכבים והיא מאוננת בעצמה. השאלות והביקורת שמעלה ההצגה מיוצגות גם על ידי שאר הדמויות. גם הן מחפשות זהות ושייכות.

האב נמצא בחייהן של ימימה ואמה כדמות פונקציונאלית, הוא ממלא את תפקידו כמפרנס וגבר המשפחה ותו לא. הן אינן זוכות ממנו לחום או למילה טובה. הוא עושה ואומר רק את מה שצריך. אין לנו גישה לעולמו הפנימי. כל הבית על הכתפיים של אמה של ימימה, והיא בוכה כל הזמן. בתוך הבית, האם (המגולמת על ידי לימור זמיר) נאבקת לשמור על יציבות וחוזק המשפחה, יש בה ערגה לחום ואהבה, ולערביות שלה. כשבולבול המוכר הערבי מלטף את ידה היא מתמסרת אליו כגבר אך גם כבית, בית ערבי עם שירה ומוסיקה ערביים. אך אסור לה והיא נחלצת ממנו. "אני לא אישה כזו" היא אומרת, אישה שבוגדת בבעלה ובמדינה שלה. כשהערבי נתפס אויב היא לא יכולה להיות אחת ממנו. מתחילת ההצגה ועד סופה היא מבשלת וטורחת לקראת השבת. ונמאס לה. נמאס לה מבעלה ומהחיים שלו. אבל היא ממשיכה. קצת לפני כניסת השבת היא יכולה לנוח מעט ולצפות בסרט הערבי המשודר בטלוויזיה. אבל במקום להתמסר למנוחה היא קוראת לבעלה שיבוא לאכול אבל הוא מסתגר בחדר. היא קוראת לו שוב ושוב ואין מענה. האם הוא מעניש אותה? אולי לא ראינו את הכאב שלו והוא התאבד? אבל אז ימימה אומרת לאמא שלה תוך שהיא צופה בסרט "לא רוצה, שלא יאכל" ועל ידי אמירה זו היא מצליחה לשחרר את אמה.

היום, לנו, זה מאוד ברור למה לטרוח עבור מישהו שלא מעריך? זה בדיוק מה שלא הבין אותו הנער בקהל. אבל לפני שמגיעים לתובנה הזו צריכה להגיע התובנה הראשונית יותר שזה אפשרי. האמירות הפוליטיות בהצגה אינן מוגשות לנו הקהל בכפית, הן חבויות בתוך מסע התבגרותה של ימימה. אז נכון, אותו הנער שהפנה את השאלה לואזנה גדל בחברה שראתה כבר הכל ושפיתחה ראייה פמיניסטית ויודעת כביכול כיצד נשים צריכות לפעול נוכח דיכוי. אך המרחק בין מה שנראה לנו מובן מאליו וכהתנהגות או תגובה רצויים לבין ניפוץ החסמים הדכאניים במציאות היומיומית הוא תהומי. ובמרחב הזה פועלת ימימה, ואזנה.

"פאפעג'ינה"

תיאטרון מקומי

מאת ובבימוי: חנה וזאנה גרינולד,

משחק: חנה וזאנה גרינולד, מוריה בשארי ליפשיץ, לימור זמיר, עדן אוליאל, אוולין קצ'ולין, שמוליק מטלון, ענת לוי, אוולין קצ'ולין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור

מוסיקה: אייל וייס

עיצוב תאורה: אורי וייס

סאונד: יהונתן שחר

מועדים נוספים: 28/3/14