היש צוהלת ושמחה?

על מסיכות בתיאטרון הישראלי

מאת: מיה אופיר מגנט

בראשית, הופיעו התיאטרון והמסכה יחד, כשהמסכה הייתה חלק בלתי נפרד מגילום דמות. בעוד בתרבויות האליליות נתפסה המסכה ככלי לחשיפת האמת ולטרנספורמציה, הדת הנוצרית, המוסלמית והיהודית תפסו את המסכה כמסתירה את "האני האמיתי" ופסלו את השימוש בה. גם כיום בתיאטרון, אין הרבה מקום לשימוש במסכות ובטח שלא בתיאטרון הישראלי הנוטה לריאליזם. חוץ מקבוצות קומדיה דל ארטה (כמו להקת סקפינו) לא נראה מסכות על הבמה ועוד פחות מכך, אינטרפרטציה עכשווית למסכה.

חוץ מהרתיעה התרבותית מהמסכה אני יכולה לחשוב על מספר סיבות נוספות למה יוצרי התיאטרון לא רואים בה משהו מושך. המסכה נתפסת כילדותית כמו תיאטרון הבובות, רואים אותה כז'אנר מיושן ולא רלוונטי כמו הקומדיה דל ארטה, וכן, המסכה מדגישה את האלמנט הפיזי של המשחק ויוצרת עולם מוגזם ופנטסטי יותר מזה שאנחנו רגילים אליו. עקב כך, על הבמה הישראלית כמעט ולא נראה מסכות, אלא לפעמים איפור מסוגנן שמתפקד כמסכה.

מסיכות דל-ארטה של להקת סקפינו

הפעם הראשונה שראיתי שימוש במסכה על הבמה היתה ב-1996 בתיאטרון "הבימה". בהצגה "מנדראגולה" בביצוע קבוצת הצעירים כיכבו מסכות הקומדיה דל ארטה של יהודית גרינשפן. המשחק היה פיזי ומוקצן ואני זוכרת את ההצגה כמצחיקה ואנרגטית מאוד. מעניין לחשוב שב-2011 עלה עיבוד נוסף לאותו מחזה בבית ליסין, שוב על ידי קבוצת הצעירים. הבמאי גלעד קמחי בחר באיפור מסוגנן במקום מסכות. בשנים האחרונות, השימוש באיפור הוא רווח יותר בארץ, אולי כי הוא "קל" יותר לעיכול מאשר המסכה שמסתירה לגמרי את פני השחקן. אפשר לראות איפור מסוגנן בכמה הצגות של יבגני אריה כמו "יאקיש ופופצ'ה" שעלתה בתיאטרון גשר ב-2007 בסגנון ליצני או בהצגה "הדיבוק" שעלתה לאחרונה באותו תיאטרון. ב"הדיבוק" לדוגמא, המתים הם עלו שעוטים איפור לבן מסוגנן והחיים נטולי איפור. אריה גם משתמש באקט ההתאפרות כדי לסמל את המעבר בין עולם החיים לעולם המתים, כאשר אחת הרוחות מורחת איפור לבן על פני חנן. אצל אריה, המתים המאופרים הם "חיים" יותר מהחיים. הם ליצניים, משחקים ומוקצנים יותר מאשר דמויות החיים, האיפור הופך את המתים לתיאטרליים יותר.

יוצר נוסף שמרבה להשתמש באיפור מסוגנן הוא במאי קבוצת הצעירים של הבימה, שי פיטובסקי. בהצגותיו "ביאטריצ'ה", "התקלה", "החוטם" ו"השבועה" יש שימוש באיפור לבן. האיפור משתלב עם הסגנון הפיזי של ההצגות וממסגר את הפנים של השחקנים כסוג של מסכה. בכל ההצגות האלו, יש שילוב של אלמנטים פנטסטיים והאיפור תורם ליצירת השפה החזותית שמכניסה את הקהל לעולם התיאטרוני.

כל ההפקות שציינתי השתמשו במסכות או באיפור בצורה דומה. הן השתמשו במסכות "מסורתיות" או באיפור לבן כדי ליצור תיאטרליות, להדגיש את המשחק המסוגנן ולהכניס את הקהל לעולם אחר. אבל בהצגה "אדם חד המימד", שעלתה בשנת 2009 על ידי להקת "אופלה קומפניה" ובוימה על ידי דניאל לנדאו, היה שימוש שונה לחלוטין במסכות. לנדאו פיתח טכנולוגיה המאפשרת הקרנה על פני מסכות גדולות. מפעיל עומד מאחורי המבצע ומחזיק מסכה תלת מימדית גדולה עליה מוקרנים פנים. המסכה הענקית מסתירה את פני המבצע וההקרנה המעוותת שנוצרת היא הפנים של הדמות. המפעיל הלבוש שחור והמבצע (במקרה הזה רקדנים) צריכים לעבוד בתיאום מושלם כדי ליצור את הדמות, כאשר המפעיל מזיז את ראש הדמות והרקדן הוא הגוף. על המסכה מוקרנים הפנים של שחקן אחר ויוצרים תחושה של קלוז אפ קולנועי. גם המסכות של לנדאו שמות את הדגש על הביצוע הפיזי, מעבר לתיאום המדויק בין ווידאו-מפעיל-רקדן. הן גם מכניסות את הצופה לעולם בדיוני לא ריאליסטי ומגזימות את תווי הפנים. מה שמעניין במסכות של לנדאו הוא שהן מאפשרות שילוב בין קולנוע לתיאטרון. מצד אחד, הן מוגזמות ומעוותות ומצד שני, יוצרות אפקט קולנועי ריאליסטי.

ההצגה של לנדאו מוכיחה  שיש עדיין טעם ועניין במסכות בתיאטרון. הן לא מיושנות או ילדותיות אלא עוד טכניקה שאפשר לרתום אותה לתיאטרון העכשווי או לפתח בעזרתה שפה תיאטרונית חדשה. אולי המסכה מסתירה את "האני האמיתי", אך בתמורה מגלה לנו אני אחר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 45, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s