הבת של אבא שלה

על ההצגה "להיות בתו"

מאת: אנה מינייב

כששמעתי בפעם הראשונה על ההצגה הזו תהיתי לעצמי האם היא עוסקת בסגירת חשבונות של השחקניות עם אביהן והאם אי פעם אני עצמי אעז לעשות זאת. הרעיון לעסוק ביחסי אב ובת נוצר אצל דורית ניתאי – נאמן, בתו של ניקו ניתאי האגדי, מולו היא מתמודדת עם המשמעות בלהיות "הבת של" ומתעמתת עם הציפיות והאכזבות הטמונות בכך. ניתאי- נאמן איגדה קבוצת שחקניות ויצאה איתן למסע התמודדות עם אבותיהן, חלקן יצרו ביחד עם האבות וחלקן ללא השתתפותם.

קהל הצופים, ואני בתוכם, חולק לקבוצות והתחיל את המסע בתיאטרון קרוב שחולק לחללים. בכל אחד מהם סיפור, קושי, התמודדות. במהלך המסע הזה, נשמעו סיפורים רבים, ביניהם של ג'ו ווילובי שסיפרה כיצד אביה רצה בנים אך לא זכה להם והיא עצמה הפכה לאט לאט לבן בגוף של בת, ספק אם בכדי לרצות אותו או כיוון שכך הרגישה. היא הציגה את סיפורה ללא נוכחות אביה בחדר, שוודאי עד היום לא יודע כמה היא זקוקה לו. לעומת זאת, בחלל אחר, התעמתה אלכסה כריסטופר דניאלס עם אביה בריאן דניאלס בשידור חי,  ככה, במין פשטות כזאת שראויה להערכה ואפילו קצת קנאה. לאחר ששיתפה אותנו בילדות שלה לצד אב שנעלם וחוזר כל הזמן, הופיע האב בחדר והיא הטיחה בו את כל מה שחוותה כלפיו כילדה, וסיפרה לכולנו כיצד זה השפיעה עליה בבגרותה. חשבתי לעצמי, כל הכבוד לאבא הזה שמוכן להקשיב לה, ומול קהל של אנשים זרים, הוא מוכן להתמודד.

בין הבנות-של, הייתה גם יעל הוד שהתמודדה עם מות אביה לפני יותר מעשור. היא זימנה את כולנו לאזכרה של אביה שאותו היא זוכרת דרך מספר תמונות וחולצה משובצת אחת. לאט לאט מגלה לנו הוד שאביה בחר לא להיות חלק מהעולם הזה, שלה. הווה אומר, בחר גם לא לגדל את הבת שלו ואת יתר ילדיו, וזה צורם להבין יום אחד שאבא העדיף לחיות בעולם אחר.

צילום: אריקה לינור קוצ'וק

כמובילת היצירה, עלתה דורית ניתאי- נאמן עם אביה ניקו ניתאי בתפקיד אנטיגונה ואדיפוס שהתנפצו לנגד עינינו כשהעניינים הפכו אישיים מדי. הדמויות נשרו ונשארו רק דורית וניקו, בת ואב שרואים בעיניים שונות את תפקידה של בת שנולדה לאיש תיאטרון מסוג זה כמו של ניקו ניתאי, טוטאלי, נאמן למקצוע ובעל חזון גדול.

בנוסף, עלו קטעים של אלי וגנר ובתו זהר וגנר המתמודדים עם מחלת הסרטן שתקפה אותה, נעמי בן אסא שסיפרה כיצד זה לגדול בתור בת לאב ניצול שואה ופזית ירון- מינקובסקי שהוסיפה קורטוב של מופע סטנד-אפ לערב הענוג הזה ועשתה סימולציה מול גבר אותו היא הגדירה כאביה, מכיוון שהייתה רוצה שיהיה לה אבא שונה מזה שיש לה. באחד הפרוזדורים אף הוצגה תערוכה אינטימית של אריקה לינור קוצו'ק שעסקה ביחסים של בת והוריה המאמצים.

הקולאז' הזה הצליח ליצור אווירה המורכבת ממתח, כעס, עצב, התרפקות, פנטזיה והשלמה כפי שאנו חווים במציאות מול הורינו. כל יוצרת בדרכה, בחרה לסגור מעגל, לומר לאביה את מה שלא אמרה מעולם ואולי אפילו לשחרר.

"להיות בתו"

תיאטרון קרוב

רעיון ובימוי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים: ניקו ניתאי, דורית ניתאי נאמן, אלכסה כריסטופר דניאלס ובריאן דניאלס, זהר וגנר ואלי וגנר, נעמי בן אסא, יעל הוד, פזית ירון- מיניקובסקי וג`ו ווילוגבי.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 42, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s