אלוהי הבמות הקטנות

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 40, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s