מציאות פוגשת ספרות פוגשת במה פוגשת קולנוע פוגש מציאות
על העיבודים האמנותיים לחייו של היהודי זיס
מאת: הילה ציגל
ישנם אנשים שנחרטים בזיכרון הקולקטיבי, סיפוריהם כל כך יוצאי דופן עד שהם מעסיקים דורות שלמים, גם לאחר שהגיבורים עצמם מזמן הלכו לעולמם. לרוב, הסיפורים, שעברו מפה לאוזן ופרטיהם נחשפו אט אט, נהפכים ליצירות אמנות. הסיפורים מאבדים את מגבלות הזמן והמקום, נהיים על זמניים, ומצליחים לשנות דעות ותפיסות עולם בצורה דרסטית. היהודי זיס הוא אחד מאנשים אלו, כאשר סיפורו עבר בין המדיות האמנותיות השונות, והשפיע באופן דרמטי על ההיסטוריה, הרבה לאחר מותו.
גלגוליו של "היהודי זיס"
בסרט "היהודי זיס" נתקלתי לראשונה במסגרת לימודי הקולנוע שלי. הסרט משנת 1940 הופק במסגרת הקולנוע המגויס של היטלר. קולנוע זה ביקש לנצל את המדיום לשם שכנוע וגיוס ההמונים למימוש מטרת העל של היטלר, כשייעודו השרשת אנטישמיות בצורה כאילו בלתי מודעת אצל הצופה. בכך גדול הוא כוחו של הקולנוע, במיוחד אם לוקחים בחשבון שאז תהליך ההפקה וההפצה של כל סרט היה ארוך יחסית ובכל בית קולנוע היה אולם הקרנה אחד בלבד.
את הסרט הנ"ל הזמין היטלר מיוזף גבלס, ששימש שר התעמולה וההשכלה העממית ברייך השלישי, והנו אחד הסרטים האנטישמיים ביותר (והאפקטיביים ביותר) שהופקו אז. לכן, מעניין לגלות שהסרט מבוסס בעצם על סרט קולנוע אחר באותו שם, שמבוסס על ספר באותו השם, (ובדרך עבר גם על הבמה, בארץ ובעולם). למעשה, הספר והסרט (המקורי) לא אנטישמים בכלל, להיפך, הם נכתבו והופקו במטרה להוות תמרור אזהרה מפני אנטישמיות. כמו כל תמרורי אזהרה שכאלה, גם יצירות אלו מבוססות על סיפור אמיתי – סיפורו של בחור בשם יוזף זיסקינד אופנהיימר.
יוזף זיסקינד אופנהיימר – היהודי זיס
אז מיהו בעצם אותו "יהודי זיס" שסיפורו היווה השראה גדולה כל כך, וחייו ומותו נהפכו ליצירות המתריעות מפני אנטישמיות ומעודדות אותה במקביל?
אופנהיימר, או בכינוי הגנאי שלו "ז'יד זיס", חי במאה ה-18 והיה בנקאי יהודי ויועץ כלכלי לדוכס הגרמני קרל אלכסנדר מווירטמברג. הוא לא היה צדיק תמים וחי חיי הנאות ומותרות. לא מפתיע הדבר שכל העניין עורר 
עליו את קנאתם וזעמם של יתר אנשי הממלכה הנוצרית. כל זמן שהדוכס חי לא היה עם מי לדבר, הדוכס סמך על זיס בעיניים עצומות ונתן לו יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו ולחיות את חייו בכל דרך שיבחר.
עם זאת, לאחר מותו הפתאומי של הדוכס, all bets were off וזיס נעצר עוד באותו היום באשמת בגידה, פגיעה בכבוד המלכות, גזל אוצר המדינה, קבלת שוחד, ביזוי הדת הפרוטסטנטית וקיום יחסי מין עם נשים נוצריות. הוא נמצא אשם בכל הסעיפים ונידון למוות. במעמד ההקראה של גזר הדין, לא יכלה התביעה להוכיח אף עבירה מהעבירות הרבות בהן הוא הואשם, העבירה היחידה שיכלו להוכיח היתה קיום יחסי מין עם נוצריות ולכן הם השתמשו בזה כדי לחרוץ את דינו.
ההוצאה להורג של זיס היתה חגיגה נוראית במיוחד. זיס הוצג לראווה בכלוב ברזל צבוע באדום, לפני מותו ניתנה לו האפשרות לקבל את חייו במתנה אם יתנצר. זיס סירב. הוא נתלה בתוך הכלוב האדום בו בילה את ימיו האחרונים וגופתו המשיכה להיות מוצגת בדרך זו בשש השנים שלאחר מכן, עד שהותרה הבאתו לקבורה.
מהמציאות לספרות
בשנת 1827 יצאה לאור נובלה בשם "היהודי זיס" שכתב וילהלם האוף. הנובלה התבססה בעיקר על פרשנות מאוחרת, מאחר ותיקי המשפט המקוריים פורסמו רק בשנת 1919. על אף העובדה שתמך בהפרדה בין יהודים לגויים, האוף תקף בכל זאת את העוול שבגזר דינו של זיס. בשנת 1925, ליאון פויכטוונגר כתב רומן בעקבות אותה נובלה, רומן שנהפך תוך זמן קצר לרב-מכר עולמי, במושגים של אז. בעקבות הספר, נכתב מחזה, אותו מחזה שהוצג בתיאטרון הלאומי הקטן שלנו, בימים שלפי קום המדינה.
זיס על הבמה העברית
המחזה "היהודי זיס" הועלה בהבימה בתאריך 26.7.1933 . עלילת ההצגה התמקדה באחת השאלות הכואבות ביותר של העם היהודי – איך אמור לנהוג יהודי בין הגויים? שאלה זו הוצגה על ידי שלושה ארכיטיפים יהודיים: היהודי זיס, יהודי מתבולל שנותן את כוחו לעם ודת אחרים (בגילומו של שמעון פינקל), הרבי גמליאל, דודו של זיס (בגילומו של ברוך צ'רמנסקי), ולנדאור, יהודי אידיאליסט (בגילומו של מנחם גנסין). על פי הבימה, ליהודי זיס יש אמנם כוח ומוטביציה אדירים, אבל הוא עושה משגה בחייו, פונה לכיוון הלא נכון, מודה בטעותו ולא נשאר לו אלא ללכת בהשלמה אל מותו.
את המסר התמוה והפטאלי הזה, ניתן לייחס לזמן בו הועלתה ההצגה בהבימה, טרום קום המדינה, הגאווה היהודית שהוצתה מחדש ובחוזקה לאחר מאורעות תרפ"ט. התגובות על ההצגה היו חלוקות, כאשר חלק אהבו, ואחרים לא הבינו על מה המהומה. דבר זה התבטא גם בכך שההצגה הציגה רק 88 פעמים, לעומת הצלחות כמו "הדיבוק" או "היהודי הנצחי" שהוצגו שנים רבות.
חלק מהמבקרים, כמו ש. אביהדה, שיבחו את השחקנים וציינו כי על אף שההצגה היא בעייתית, היא מצליחה לחדור מתחת לעור. סביר להניח, כי בדומה להצגות הבימה של אותה התקופה, גם בתפאורה של הצגת "היהודי זיס" היו מוטיבים אפלים של אקספרסיוניזם. לו קירותיו של הסטודיו הקטן יכלו לדבר, סביר כי הם היו חושפים ויכוחים לוהטים בין אנשי הקולקטיב, ויכוחים שהיו מסבירים את היעדרה של הגברת הראשונה של התיאטרון מהקאסט של הבמה.
הסרט הפרו יהודי והגרסה האנטישמית המפורסמת
בעקבות היצירות הספרותיות, הופקו שני סרטים באותו השם (בניגוד לאמונה הרווחת שהופק רק סרט אנטישמי אחד). הסרט הראשון, בבימויו של מייקל בלקון הבריטי, יצא לאקרנים בשנת 1934, כשאת תפקיד זיס מגלם הכוכב קונרד וויידט. וויידט היה שחקן יהודי-גרמני ואחד מהשחקנים הבולטים בגרמניה של אותם ימים, אך ברח מארצו בעקבות עליית היטלר לשלטון. הסרט בא לשמש אזהרה מפני האנטישמיות הגואה בשלטון הרייך השלישי, יוצריו לא שיערו בדעתם כי שש שנים מאוחר יותר, סרטם ישמש כבסיס לסרט תעמולה נוטף אנטישמיות מבית היוצר של היטלר-גבלס.
פוסטר הסרט משנת 1940
השפעת הסרט הגרמני היתה עצומה הרבה יותר מקודמו הבריטי. בגרסה של גבלס, הסכנה הגדולה ביותר לעם הגרמני הנה היהודים המתבוללים, אלו שלא נראים יהודים, אלא דומים לגרמנים מודרניים, ולכן קשה להבחין מיד בשונות ובערמומיות שלהם. על פיו, זה מה שהופך אותם לזן המסוכן ביותר. הסרט נהיה שובר קופות היסטרי ונצפה על ידי 20 מיליון צופים בגרמניה ועוד כ20 מיליון נוספים באירופה. בכל מקום בו הוקרן, הוא גרם לגל של מהומות אנטישמיות. חוקרים אחדים אף טוענים שיצירה זו היא שהנחתה את דעת הקהל הגרמני לקראת הפיתרון הסופי ושואת היהודים.
כשמתעמקים בסיפור על גלגוליו השונים, ממשיכה להדהד חשיבותה של האמנות בכלל והספרות בפרט. זו האחרונה שואבת את השראתה מהמציאות אמנם, אך בהיותה מועלת על הדף כספר היא הופכת לעל זמנית. אין לה מגבלות של מקום וזמן והיא נתונה לפרשנות שנותנים לה יוצרים שונים.
בגרסת "הבימה" הפך הסיפור לעיסוק בשאלת "היהודי בין הגויים" שהייתה רלוונטית לארץ ישראל של הימים ההם. אבל אם היה הסיפור מועלה שוב כיום, על אחת מבימות העולם או על במה ישראלית מודרנית, איזו משמעות הוא היה מקבל? האם נושא האנטישמיות והקנאה רלוונטי לימינו כמו שהיה רלוונטי אז?
אני חושבת שכן, וזה מעציב אותי.
מרתה יודעת 