בועה המתפוגגת ברוח

על ההצגה "הבועהלי"

מאת: חוה ירום

לאחרונה,  נדמה כאילו הצגות רבות מפרקות את התפאורה, אורזות את האביזרים, מקפלות את התלבושות ואומרות שלום לבמה. אפשר לעשות את זה בעצבים,  בטריקת דלת מהדהדת אל עבר מאחורי הקלעים.  אפשר לעשות את זה גם בצורה שמחה יותר,  לאסוף את כל החברים ולהגיד שלום אחרון ואולי להתראות עם קאסט אחר. גם ההצגה הסאטירית "הבועהלי" אמרה שלום לבמה היפואית, בהצגת איחוד ופרידה חגיגית. אין זה בגלל שאין קהל, מאחר והצופים גודשים את שערי יפו העתיקה, אלא בגלל אילוצי לו"ז של השחקנים. שאלו יהיו הצרות שלהם…

הבעיה היא בלכתוב הצגה שכזו שמלכתחילה, כבר מהאקורד הראשון של הפסנתר, הצופה הממוצע, שאינו חבר של אחד השחקנים, נעשה קצת מנוכר. במקרה הטוב, הוא מרגיש כאילו הגיע אל טקס בוגרים כלשהו וכולם צוחקים, אבל הוא לא כל כך מבין על מה הבדיחה. לאחר מכן, כשיצאתי מן ההצגה אל עבר הרוח הקרירה ואל צלילי הסמבה של מסיבת שגרירות קולומביה (תזכירו לי להחליף מקצוע) ניסיתי לשים את האצבע על מה כל כך הפריע לי בהצגה הזו.

ההצגה "הבועהלי", מאת ובבימויה של יעל טל, מספרת את סיפורה של חבורת שחקנים המבקשים להעלות מופע סאטירי על הנעשה במציאות הישראלית, מנקודת מבט נאורה, ליברלית, שמאלנית ויפת נפש.  לאט לאט, כיאה לכל הצגה אינטר-טקסטואלית, הגבולות מתחילים להיטשטש והשחקנים באנסמבל נדרשים לבחון את עמדתם לנוכח החומרים איתם הם עובדים, לנסות לעבוד על ההצגה מנקודת מבט "קצת אחרת".  מן ההצגה הראשונה ועד היום, "הבועהלי" הצליחה לגרוף צופים רבים, ומפה לאוזן, השמועה על הצגה סאטירית משובחת  הגיעה גם אל קהלים אחרים, מהפריפריה. בחלק מההצגות, צופים אחדים יוצאים באמצע, כמו שקרה בהצגה האחרונה, כי החומרים עצמם, גם אם עטופים בציפוי סאטירי מתקתק, לא קלים בכלל.

בכדי לנסות ולהגדיר מה צרם לי בהצגה הזו, ניסיתי להתיר את החלקים שלה. אין ספק שהיא כתובה לעילא ומבוימת מצוין. חלק מן המערכונים והסצינות צבטו את לבי, בייחוד זו שמכינים את הנער לקראת המזבח, ולפני שהוא נהפך לשומר בחומות ממרקים את פניו, מלטפים את שיערו, וכשהוא מסתובב לקהל מגלים שהכינו אותו לקרב, וכיסו פניו בצבעי מלחמה. השחקנים עשו עבודה נפלאה, בייחוד אתי ועקנין ועמיחי אלהרר.

עם זאת, נדמה כאילו החומרים שהעלו על הבמה רלוונטיים ללפני שלוש שנים ויותר, לפני גל המחאות, ואינם משקפים ולו במעט את הדעות האמיתיות של המציאות הישראלית המורכבת. אין ספק, העלאת הנוער למזבח צה"ל היא קשה מנשוא, אבל הצגות אחרות כבר אמרו את זה קודם. כיום, מרבית האנשים כבר אינם חושבים על צה"ל וחייליו כ-"יפי הבלורית והטוהר" אלא כאל משהו מורכב יותר, עם אינספור צדדים למטבע.

אז נכון, חייבים לשאול שאלות ולהציב קושיות ולהציק,  אבל נדמה כאילו "הבועהלי" מציגה נקודת מבט ספציפית מאוד, נוקשה מאוד,  שאומרת את הכל בפנים ואז בורחת לברלין. ואת ההתקפה הזו, בייחוד בקרב קהל שבוי, ששואג מצחוק לנוכח כל רפליקה וג'סטה על הבמה, לצופה הממוצע קצת קשה לספוג. דמויות השחקנים על הבמה ביקשו שהקהל, הן האמיתי והן הבדיוני, ייצא עם שאלות, יעבד את החומר שהוצג לו. אני יצאתי עם צורך בלתי נשלט לשמוע שוב את "שומר החומות" ולתפוס את השירותים, לפני שיהיה שם תור.

הבועהלי

תיאטרון יפו

מאת ובבימוי: יעל טל

לחנים, ניהול מוסיקלי ועוזרת במאי: נעמה רדלר

יוצרים מבצעים: עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור, נעמה רדלר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רויטל כרמל

ציור גלויה ויעוץ: אדר אביעם