"הביטו בנו וראו מי אתם"

על ההצגה "רצח יצחק"

מאת: אנה מינייב

15 שנה עברו מאז שכתב מוטי לרנר את המחזה "רצח יצחק", אבל רק בחודש האחרון הוא עלה בבכורה ישראלית, והסיר את הפלסטר מהפצע שלא הגליד מעולם מאז רצח יצחק רבין בשנת 1995. עברו הרבה שנים מאז, ממשלות התחלפו, החברה הישראלית החלה להתעורר מתרדמתה והרצח הנורא נותר כזיכרון קולקטיבי מעומעם.

באומץ רב, בחר לרנר להפנות את אור הזרקורים אל אובדן השפיות, אובדן התקווה, אובדן צלם האנוש. בפאנל שקדם להצגה הגדיר לרנר את התופעה הזאת כ"בעבוע של טירוף קולקטיבי, שמקורו בלאומנות משתלטת" ואת הטירוף הזה, השליך לרנר על חבורה של הלומי קרב שהתקבצו בבית משוגעים אחד לאחר שאיבדו את היקר להם מכל, את עצמם. במסגרת זו מנסים הם להעלות הצגה על רצח רבין, דבר שמציף אצל כל אחד מהם את המציאות שהביאם עד הלום.

את המחזה המוטרף הזה העלה רועי הרץ רוסו על במת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הרץ רוסו רצה להשמיע את קולם של הלומי הקרב דרך הדור הצעיר, כניסיון התמודדות עם מציאות שאיננה נגמרת ורלוונטית לכולם. כך ניצבו על הבמה השחקנים הצעירים של החוג לתיאטרון, בחירה שהביאה לתהייה לגבי עתידו של דור זה, האם הם חלק מהטירוף המתמשך הזה?! כנראה שכן, כי כולנו חלק ממנו. הדתיים, השמאלנים, הרבנים, הזונות, המתנחלים, האופוזיציה, הקואליציה, כולם שם, כולם חלק מהטראומה הישראלית המגובשת, העוברת מדור לדור. "הסיבה לבחירה באנשים הכואבים האלה, זה החיבור לכאב, הלומי הקרב שילמו מחיר נורא על המלחמות הנושנות הללו", אומר לרנר שמסתכל על כל המציאות הזאת בצורה סוריאליסטית, כזאת שמציגה את המצב שלנו כאומה בתור מחלה שמחלחלת אט אט לכל אחד מאיתנו.

פסיפס הדמויות שנוצר על הבמה יצר תחושה של כאוס מתגבר, בעודם שוקעים בטראומה וצוללים מתוכה, אבדו קולותיהם. דיבורם הפך למקבץ סיסמאות נדושות וסבלם הפך לקשה מנשוא. לרגעים, ניתן היה לשמוע את הזעקה פורצת מתוכם­­ ושוב נמסה בחלל, עד שלא נותר דבר למעט הפחד בעיניהם, הפחד שלא ישובו עוד להיות בני אנוש.

זאת הצגה שבועטת ללא כל חשש במקומות הכי כואבים שלנו כחברה, שלא מסתירה שום פגם בה ולא מנסה לטשטש את הגבולות בין ה"שפויים" לאלה שאיבדו את שפיותם בכל מלחמה בה השתתפה מדינת ישראל הצעירה יחסית. ההצגה הזאת, שכל תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מעז להעלות, הנה נטולת צנזורה ונטולת אשמה, היא מדברת על מה שרבים אינם מעזים לומר או אפילו לחשוב, היא נכנסת עמוק לחלל התודעה ומציפה על פני השטח את השאלה החשובה מכל, האם כולנו בעצם הלומי קרב בצורה כזאת או אחרת?

הבטתי בהם, באלה שכבר לא יזכו להתפכח ולחלום על מדינה ראויה יותר, וראיתי מי אנחנו, כמו הדמויות שעל הבמה, חיים על אדמה ספוגה בדם, מצדיקים מוות של אחרים בכדי שנוכל להישאר בחיים, מתעוורים מרוב תשוקה לאלוהים, כואבים מרוב אובדן ומתרגלים יותר ויותר לכתמי הדם שאט אט מתייבשים על יומני המלחמה.

רצח יצחק

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מוטי לרנר

בימוי: רועי הרץ רוסו

דרמטורגיה: רן בכור

מוזיקה מקורית: אנסטסיה סדומסקי

עיצוב: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מפיקה: יוליה זלקינד

ע. במאי: דנה כץ, יעל כצמן

בהשתתפות: רותם אבגי, יפתח ארז, בוריס גורליק, יעל הוד, עידו ולטר- גרינברג, איתן כרמלי, אביב לוי, קרן מהלל, גדי מגרם, ולדי פלייר, גלעד פרידמן, אדווה פרס, שרון רוזנבאום, שי רוזנפלד