בודדים עם כבוד

על ההצגה "אספני הבדידות"

מאת: אנה מינייב

העלייה הרוסית לארץ ישראל לא זכתה לסיקור רב בעולם התיאטרון, אך נראה כי תחושת הזרות לא נשכחה עם השנים, אולי היא פשוט נבלעה והתאחתה בנוף הישראלי.

לאחרונה, עלתה ההצגה "אספני הבדידות" בתיאטרון הערבי-עברי, מרחב תיאטרוני אשר יצירה מסוג זה משתלבת בצורה נכונה וטובה בגלל הפתיחות של התיאטרון לעסוק באחר. הצגה זו הנה ההצגה הראשונה מבית היוצר של קבוצת התיאטרון "La Panim". את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי, והיא עוסקת בחוויות הנעורים של שלושה נערים ונערה, עולי ברית המועצות לשעבר, חוויות מלאות בבדידות אופיינית, כאשר קיים רצון להיטמע בחברה, אך המעצור הנו השוני התרבותי, תופעה המאפיינת כל עלייה שקרתה עד כה בארצנו הקטנטונת. "אספני הבדידות" איננה הצגה קורעת לב על העליה הרוסית וקשייה, אלא סיפור אישי של נערים אשר מרגישים חוסר שייכות למקום בו הם גדלים. בעקבות כך, הם מחליטים לצאת למסע נקמה בחבורה של קווקאזים אשר מתנכלת להם ומשרה פחד על בית הספר בו שתי החבורות לומדות.

"מסע שמעצב את האישיות", כך כותבים היוצרים בפירוט הקצר על גבי התוכניה, מסע נקמה שמאגד קבוצה אחד נגד קבוצה אחרת, שונה, מרתיעה. אולי לחלקכם זה ישמע מוכר כאשר תזכרו בחוויות הילדות שלכם, תלוי באיזה צד יצא לכם להיות, אם בכלל.

מחוויותי האישיות בתור עולה אספר כי התאגדות לקבוצה הומוגנית היא הפתרון היעיל ביותר לתחושת הזרות, כי לבד לא ניתן באמת לגבור על שום גורם שמאפיל על קיומך החריג, "זר בכל מקום, גם פה, גם שם" אומר מקסים – מפקד פלוגה שנפצע בשדה הקרב ונזכר בעברו, אותו עבר בבית הספר והמאבק האבוד נגד חבורת הקווקזים האימתנית ובדברים שעיצבו את אישיותו עד אותו רגע. אכן אירוני, בייחוד בשל העובדה כי דווקא בצבא, תחושת השייכות מתעצמת, בעיקר בשדה הקרב, בו אין הבדל בין מי שנמצא בו, כולם שווים, כולם שותפים לאותו גורל.

קבוצת הנערים הרוסים מחליטים לצאת לשדה הקרב הפרטי שלהם. כאשר הם מבינים שסיכויי ההצלחה שלהם אפסיים, הם מנסים לגייס תגבורת, אך כמובן שברגע האמת אף אחד מהם לא מוצא את האומץ להתגייס למשימה ולהילחם בחבורת הקווקזים. האכזבה והפחד שלהם ניכרים על פניהם, אך הם מחליטים לעשות את זה בכל זאת, על כך הם משלמים מחיר כבד.

במבט ראשון, מדובר בחבורת נערים רגילה למדי. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, מתגלים סיפוריהם האישיים. הם מתאגדים מתוך מקום של דאגה אחד לשני, מתוך אחווה המאפיינת אנשים שאין להם אף אחד בעולם, אשר חיים בתחושת בדידות מעיקה. "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד- הלב הדואג של אדם אחר", כתב אריק מאריה רמרק, נראה כי קבוצת התיאטרון הזו מצאה במשפט זה את הכאב המוכר להם, שעוטף את חלל הבמה וצובט, צובט חזק.

ההצגה הזאת היא נקודה חשובה למחשבה, לאלה השייכים ולאלה אשר מרגישים שלא. בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שהקבוצות בתוכה מזינות אותה, כל אחת בדרכה שלה.

אספני הבדידות

קבוצת "La Panim"

מחזה ובימוי: אריאל קריז'ופולסקי

מוזיקה מקורית: טטיאנה שנקר, ולדיסלב דולביר

שחקנים: אריאל קריז'ופולסקי, כריס – כריס, ולדיסלב פסחוביץ', פיליפ דומרב

עיצוב תאורה, תפאורה וסאונד: ולדיסלב דולביר

הפקה: כריס פיירוביץ'

עיצוב ויעוץ אמנותי: מרינה לויטן

עיצוב תלבושות: וננה בוריאן

צלם: ולנטין קליינר

למועדי הצגות נוספות: מומלץ לעקוב אחר ההצגה במדיות השונות