חדירה קטלנית

על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל

מאת: יאשה קריגר

אשלי וריין הן חברות-הכי-טובות בגילאי ה-30 שלהן. אשלי אוהבת בנים, ריין אוהבת בנות. אשלי משתפת את ריין בעלילות האהבים שלה וריין מגיבה בקוליות, כמובן. אך מתחת לפני השטח מבעבעים רגשי הקנאה והתשוקה. כאשר ריין מגיעה לילה אחת לביתה של אשלי ונתקלת באמה, מגי, milf מהממת, הרגשות הללו פורצים החוצה. אם לא את הבת, אז לפחות את האמא.

זוהי עלילת המחזה "חדירה" מאת המחזאית/עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, לפחות מעל פני השטח. בהתבוננות ברובד או שניים מתחת, אפשר למצוא כאן כמה אמירות על יחסי חברות, מחויבות, הליכה בתלם ופריצת מוסכמות.

אם מקלידים את שם המחזאית בוויקיפדיה, ניתן לראות שבקטגורית הנושאים עליהם היא כותבת מצוין נמצאים מגדר ורצח-עם. ברצח-עם הכוונה היא למחזה שכתבה על דרפור ושעלה בהצלחה רבה בניו-יורק (ושעולה בימים אלו גם בישראל). תה"ל, באופן מובן מאליו, קפצו על נושא המגדר. אביהוד תדהר תרגם את המחזה מאמריקאית מדוברת לעברית-אמריקאית מדוברת ודפנה רובינשטיין ביימה בצורה פשוטה ונטולת יומרות. לא שיש פסול בפשטות, נהפוך הוא, אך כל אליה והקוץ שלה.

צילום: לואיז גרין

במקרה של המחזה דנן, הפשטות (וניתן אף להוסיף פשטות "אמריקאית") היא נקודת החולשה. ישנה כאן רדידות עיתונאית שמתבטאת בהמון מלל סתמי שאין בו כדי לשפוך אור על הוויה מסוימת, מקסימום לומר כמה מילים על נושא מוגדר פחות או יותר. במקרה הזה אלו הם יחסי חברות סטרייטים-לסביים ופער בין-דורי. וכמו במחזה אמריקאי פר-אקסלנס, הנגיעה פה היא על קצה המזלג, מרפרפת ולא חופרת מדי, לטוב ולרע. כי המחזה כן מספק הצצה שיכולה להיות מעניינת ומצד שני אין מנוס מן התחושה שזה בנאלי להחריד.

את שני צדי המטבע הזה מביאות גם השחקניות. הצמד הצעיר (דבי יבלונקה בתפקיד אשלי ותמר גוטמן בתפקיד ריין) אחראי על הבנאליות, שמתבטאת במשחק אוטומטי-משהו המתובל בפרובוקציות לסביות חביבות. לעומת זאת, אורלי טובלי בתפקיד מגי, האם-רעייה העסיסית החנוטה בזוגיות מעייפת, מספקת מפגן של משחק משובח, חף ממניירות ורווי ניואנסים של עומק ובשלות. רגעי המשחק הנקי והאפקטיבי שלה, הם אלה שיש בכוחם לגעת באזורי הנפש שמעבר לבנאליות של המחזה.

חלל ההצגה מוסב לבר, ובמהלכה מוצעים לקהל צ'ייסרים של עראק. אפשר גם להזמין אוכל ושתייה, מה שמספק חוויה מרעננת לכשעצמה. את כל ההצגה מתבל פסקול משובח של מיכל שר (הספקתי לזהות את yeah yeah yeahs, the knife, robyn – בקיצור, חגיגה לאוזניים ההיפסטריות). היא עצמה נמצאת על עמדת הדיג'יי, בעוד הקהל מוזמן לשבת ליד שולחנות-בר עגולים ולאו-דווקא בכסאות האולם הרגילים. עוד טאץ' קונספטואלי נחמד.

בשורה התחתונה, "חדירה" היא יותר משחק מקדים מאשר האקט עצמו, ובתור שכזה יש בה רגעים שמעוררים תיאבון לדבר האמיתי, לצד מספיק רגעים שגורמים לרצות לוותר ולהעדיף את יד ימין.

תה"ל – "חדירה" מאת ווניטר מילר

תרגום: אביהוד תדהר

בימוי: דפנה רובינשטיין

מוסיקה: מיכל שר

תפאורה ותאורה: עלי קפלן-וילדמן

משחק: אורלי טובלי, דבי יבלונקה, תמר גוטמן

מועדי הצגות נוספות:  9-11/4/13