חיים על הנייר

סקירת ההצגה paper cut

מאת: מור זומר – יעקב

לפעמים, החיים הנפלאים ביותר הם אלה שאנו יוצרים בדמיון. לפעמים, היכולת ליצור עולם עשיר ושופע במחשבותינו היא הפתרון לאפרוריות חיי היומיום.

לפני שההצגה (Paper Cut) מתחילה רשמית יושבת יעל רסולי- היא רות, מזכירה מרירה ואפרורית- מאחורי שולחן שעליו מנורה, טלפון ומחדד עפרונות משרדי, ונוזפת באורחים תוך שהיא שואלת אותם שאלות על חייהם הפרטיים.

כך אנו לומדים על הדמות שהיא מבקשת להציג לעולם: חרוצה, נוקדנית, נוקשה, צינית, מחלקת הוראות ומחדדת עפרונות אובססיבית. למעשה, עולמה של רות צר כעולם נמלה: כל כולו מורכב מהמשרד אותו היא מנהלת ביד רמה ומהבוס שלה, ריצ'ארד, בו היא מאוהבת.

הנשים האחרות במשרד מתייחסות לרות בערבוביה של פחד ולעג, והיא אינה מצליחה לתקשר איתן. מתוך הבדידות והתסכול על חוסר תשומת הלב ממושא אהבתה ותשומת הלב השלילית מחברותיה למשרד, רות שוקעת אל תוך עצמה. לילה אחד, כאשר היא נותרת לבדה, הופכות ערימות הנייר במשרד, באורח פלא, לחומרי גלם באמצעותם היא בוראת עולם פנטזיה מרהיב העשוי גזירי נייר. דמיונה הפורה מוביל אותה להרפתקאות מדומיינות סביב העולם; בעולם הפנטזיה של רות, היא וריצ'ארד מנהלים חיים רומנטיים ומלאי תהפוכות, מציירים סיפור אהבה זוהר וטראגי כאשר הם מגולמים, באופן אירוני, על ידי שחקנים מוכרים מתור הזהב של הוליווד.

למעשה, הצופים עומדים במרכזם של שלושה רובדי מציאות: ראשית, המציאות הרדודה בה יעל רסולי היא העומדת בפנינו ומבעירה חיים בדמותה של רות; שנית, המציאות העמוקה יותר, בה רות היא העומדת בפנינו ומתארת את סיפורה; שלישית, המציאות המורכבת והרוויה ביותר, זו המתקיימת בדמיונה של רות. מדי פעם, קרעי "מציאות" מהרובד השני חודרים דרך וילון הדמיונות ומערערים את סיפור האהבה שהיא רוקמת, אך היא נלחמת בהם עד ששני רובדי המציאות העמוקים יותר מתערבלים ולא ניתן עוד להפריד ביניהם.

רות כמעט שאינה קמה מהכיסא; העולם כולו מורכב מהכיסא עליו היא יושבת, השולחן שמולה והניירות בהם היא מלהטטת בהתלהבות. החלל הזעום שהיא נוטלת לעצמה מעיד יותר מכל על מעט המקום שהיא מייעדת לעצמה בעולם. העולם החיצון אמנם ניחן בצבעים טבעיים, אך הם דוהים ונעשים אפורים ובלתי מובחנים כמעט לעומת הזוהר שהיא יוצרת בדמיונה בשחור-לבן.

היא מנהלת חיים שלמים, מלאי התרחשויות, דרך "שחקנים" שהיא בוראת בצלמה ובדמויותיהם המושלמות לכאורה של גרטה גרבו וקרי גרנט. כך, במעמקי הפנטזיה, היא יכולה להפריז בדרמה, באהבה ובשנאה שאינה יכולה להביע בחיי היומיום משום שהם אינם הולמים את מעמדה, ולמעשה מצילה את עצמה מחיים של הדחקה. נראה כי היא משולה לאדם בעולם המודרני, החי חיים מיד שנייה דרך מסכי מחשב וטלפונים סלולאריים, אך לפחות זוכה להביע את רגשותיו במלואם ולא גרסות חיוורות ומותאמות חברתית שלהם, משום שהמסכים מגנים עליו מתוצאותיה של הבעת רגשות בלתי מרוסנת. אף מילה שלילית לא נאמרת על צורת חיים כזו או על השלכותיה.

השפעתו של רובד המציאות הפנטסטי שרות יוצרת לעצמה על חיי היומיום שלה הולכת וגוברת: היא מאמצת תכונות שהעניקה לדמותה הבדיונית, ואט-אט משילה מעליה את שריון הפרישות הנוקשה שעטתה על עצמה. הצופה, מנקודת מבטו במציאות הרדודה, החיצונית, מקבל על עצמו את זליגתה של השחקנית אל הדמות ולכן אין כל סיבה שלא יקבל את  התמזגותה של הדמות אל גזיר הנייר המבטא את מאוויי נפשה, ואת השינוי שמחולל משחק המסירות הזה הן בדמות והן בתפיסתו של הצופה. האם קיימת מציאות אחרת מלבד זו שאנו יוצרים לעצמנו? האם דבר מה בעולם ה"אובייקטיבי" הוא בעל ערך גבוה יותר מדבר שמקורו בעולמנו הפנימי? ואם כן, הכיצד יש להתרחשויות שמקורן בעולמו הפנימי של אדם השפעה חזקה כל כך על העולם החיצון, כפי שהוא תופס אותו? אם חיי רוחה העמוקים והעשירים של רות אינם בעלי משמעות, כיצד ייתכן שהם משפיעים על חיי הגוף בצורה מהותית כל כך?

תיאטרון גזירי הנייר של Paper Cut מרשים וייחודי, אך מלבד הפן האסתטי, שחשיבותו רבת מעלה, מציגה Paper Cut שאלות כמעט אקזיסטנציאליסטיות באשר לבדידותו הקיומית וחשוכת המרפא של אדם בעולם ולבחירות שהוא עושה בינו ובין עצמו. כאשר רות נוטלת לעצמה את החירות להיות, היא מבצעת את הבחירה היחידה שהינה בעלת משמעות בעולם. חוסר היכולת לתקשר את הרצונות והעולם הפנימי כלפי חוץ (מתוך חוסר ברירה או אמון באדם), המשותף לדמותה של רות ולכל אדם בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, הוא מקורה של הבדידות האנושית. אותה נכות חברתית לכאורה מביאה את רות לבריחה אל חיים מלאים-אך-מדומיינים, ומשם אל הגאולה, משמע: החירות להיות תגיע מתוכנו ולא מתוך אשרור או אהבתם של אחרים.

Paper Cut

תיאטרון קליפה

(מוצג בתיאטרון החנות)

מאת: יעל רסולי, ליאור לרמן

בימוי: יעל רסולי

משחק: יעל רסולי

מוזיקה: בניה רכס

עיצוב תפאורה: יערה ניראל, ליאור לרמן

תאורה: אדם יכין