ביקורת ההצגה "גזע"
מאת: חווה ירום
על פי ג'ק לואסון, אחד משותפי הפירמה המצליחה "לואסון אנד בראון", אדם שחוזר מחופשה אינו זוכר את פסל החירות או מגדל אייפל, אלא דווקא את הסיפורים הקטנים, הגבר המצחיק עם הכלב, מוכרת הגפרורים בשוק, החרא שדרכו עליו בדרך לבית הקפה. למרות זאת, "גזע", ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה, מוכיחה כי אלוהי התיאטרון נמצא בפרטים הקטנים ובגדולים, כאחד.
המחזה "גזע", מאת דיוויד מאמט, מספר את סיפורו של צ'ארלס סטריקלנד, גבר לבן, עשיר ומפורסם, המגיע למשרד עורכי הדין "Lawson & Brown" בכדי שיסנגרו אותו במשפט בו הוא מואשם באונס בחורה אפרו-אמריקאית. במהלך המחזה, השותפים מתלבטים אם לקחת את הקייס, לבסוף נעתרים, ומנסים בדרכים-לא דרכים להוכיח את חפותו. אם הוא אכן עשה או לא עשה את זה, זה כבר לא משנה מבחינתם.
נושאים של גזענות ומגדר אינם נדירים בשמי התיאטרון בעולם, ובטח שלא בארץ, ומעלים שאלות נוקבות. לא בכדי, ההצגה, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בברודווי, העלתה ביקורות סותרות. חלק לא הפסיקו לדבר עליה ועל חשיבותה, גם כשיצאו מן האולם, גם כשישבו אל ארוחת הערב וגם כשפתחו את העיתון בבוקר המחרת וקראו שעוד בחורה נאנסה בסמטה חשוכה. אחרים טענו שאין בה את המתח המאמטי שחיכו לו ועל אף העובדה שמדובר בזוכה פרס פוליצר, היא די מאכזבת ושטחית.
"גזע" של תיאטרון חיפה מצליחה להוכיח ההיפך. על אף הפטפטת האופיינית לדיוויד מאמט, חילופי דברים שדורשים ריכוז אינסופי, ההצגה לא מפסיקה לעניין לרגע. התרגום הקולח של יוסף אל-דרור מצליח לעבד את ההצגה גם לשפה שלנו, למרות שהעולם הבדיוני נותר אמריקאי כולו.
כל אחד מן השחקנים בקאסט מוכיח מידה רבה של מקצועיות וכישרון. שרון אלכסנדר, בתפקיד קטן יחסית למה שרגילים לראות אצלו, מצליח בצורה מסתורית לעורר מידה של הזדהות גם לנוכח המעשים שהוא מואשם בהם. אסתר רדא המוכשרת מוכיחה שהיא הרבה יותר מזמרת, ומצליחה לבנות את דמותה של סוזן המתמחה במשרד, עד לג'סטות הקטנות ביותר. נורמן עיסא מציג בכישרון מופתי את דמותו של הנרי בראון, על אף העובדה שבכל רגע נתון בא לך לזרוק עליו דברים מהקהל על מה שהוא מוציא מן הפה, ורמי הויברגר… הו, רמי הויברגר. כישרון צרוף בשחקן אחד. הויברגר מצליח לבנות בצורה משכנעת למשעי את דמותו של ג'ק לואסון. גם בדברים שלא נאמרים על הבמה, גם בין דפדוף בעיתון כשראשו עמוק אל השולחן לבין שיחת טלפון סלולרית, הוא מצליח לבטא את הרבדים העמוקים של הדמות. רבדים שגורמים לך להבין אותה בצורה טובה יותר מזו שמוצגת על הבמה. מעבר לכך, רמת המקצועיות שלו ניכרת בכל, גם כשהאזעקה של בית ציוני אמריקה מתחילה לפעול, ובפני פוקר מדהימים הוא מודיע לקהל שהקאסט מיד ישוב ומוציא אותם מן הבמה, כאילו מדובר בעוד העמדה שהקהל פשוט פיספס.
צילומים: ז'ראר אלון
גם התפאורה והתלבושות מיטיבות לבטא את התכנים המועברים ב-"גזע". בפשטות שאינה זקוקה לתירוצים, התפאורה בנויה על היחסים בין שחור ללבן. השקיפות הזו, שבה הדברים הם כאילו על השולחן אבל בתכל'ס ממש לא, ניכרת גם בקירות השקופים שמכל עבר, על רקע של קירות שחורים. התלבושות של הדמויות מצליחות לסתור את המסכות שהם מטיבים לעטות על עצמם, גם בחליפות המהודרות של עורכי הדין, שבמקום להיות שריון לאבירי הצדק הופכות להיות סמל סטטוס ותו לא וגם כאשר הם מורידים אט-אט את הבגדים.
הבימוי המהודק והנבון של משה נאור, מצליח לרקום את כל הפרטים, הגדולים והקטנים גם יחד, לכדי יצירה נהדרת אחת.
גזע
תיאטרון חיפה
מאת: דיוויד מאמט
תרגום: יוסף אל-דרור
בימוי: משה נאור
משחק: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא / נצנת מקונן
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: אורן דר
תאורה: חני ורדי
מוסיקה: רועי ירקוני
הצגות נוספות: 21/2/13 ; 23/2/13 ; 26/2/13 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה.