איך שלא נסתכל על זה, וגם אם ממש נרצה להאמין אחרת, מה שאנחנו רואים משפיע באופן ישיר על איך שאנחנו חושבים עליו. צבע אדום של תפוח יגרום לנו לרצות בו בשקיקה בעוד בננה ירוקה לא תעורר את התיאבון. גם בתיאטרון, הצבעים והאריזה החיצונית יכולים לעשות את כל ההבדל. תמונות וטריילרים יכולים למשוך את הקהל או להבריח אותו. שיווק טוב תמיד יסתמך על אימג'ים ולאו דווקא על מלל. התוכן יבוא אחר כך, אחרי שהעין כבר מתרגלת למה שהיא רואה.
אבל לפעמים, דווקא בחינת הדברים לעומק, אפילו תוך התערבות של חושים אחרים, כשדרך החשיבה שלנו כבר מתחילה לעשות את שלה, הדעה שלנו על דבר מה מסוים מצליחה להשתנות. דם על הבמה, שהיה מרתיע מקודם, הופך לנעים יותר, למתקבל יותר, לאחר שהאף זיהה שמדובר בתמיסת סבון אדומה.
כנ"ל לגבי גזענות. נראה על הבמה אדם לבן, לטיני, אפרו-אמריקאי, אתיופי, ערבי, מזרחי, אשכנזי (סמנו את הנכון והסירו את היתר) ובאופן מיידי העין תעלה אי-אילו מחשבות. רק לאחר מכן המוסכמות והפוליטיקלי-קורקט, ייכנסו לפעול ויעפילו על מה שהיה שם קודם. אף אחד לא רוצה לצאת גזען אבל השחור-לבן והגוונים בין לבין תמיד יעשו את שלהם. השאלה היא עד כמה ניתן להם לעשות את זה והאם בעידן האינסטגרם אפשר, אולי, גם אחרת. אפשר אולי, לצבוע את זה בצבעים אחרים, לשנות את הרקע ואת הפילטר. הבעיה היא שגם אז, התמונה הבסיסית תישאר אותו הדבר.
בגיליון הנוכחי, תוכלו לקרוא מקרוב על שיווק וגזענות וגם להציץ על מחשבותיה הכמוסות של התוכניה.
מקווה שתיהנו,
אירית ראב
עורכת מרתה יודעת
מרתה יודעת 