תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

מאת: נועה בן-ארי – קדר

"אז במה את עוסקת?"

"אני במאית תאטרון קהילתי"

"וואו, מגניב!!  מה זה אומר?"

שאלת מיליון הדולר.  אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שנשאלתי את זה, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.

תיאטרון קהילתי הוא שיטת עבודה קבוצתית-קהילתית המעודדת ביטוי אמנותי, תוך כוונות לעורר העצמה ושינוי.  זהו סוג של תיאטרון מקומי שנוצר בתוך, על ידי ועבור הקהילה. מטרת העל היא לשרת את הצרכים החברתיים של קהילות ואוכלוסיות בארץ, שאינן מקבלות, לעיתים, את תשומת לב הראויה.

התהליך, הנע בין כמה חודשים לשנה, מתבסס על גיבוש קבוצה יוצרת. חברי הקבוצה מתרגלים טכניקות תיאטרון אשר מאפשרות להם להעמיק במגוון סוגיות מזווית קצת שונה ולהעשיר את "ארגז הכלים המקצועי." הם לומדים את עבודת השחקן דרך אימפרוביזציות, קונפליקטים, עבודה על דמויות ועם חפצים, עמידה מול פרטנר ועל במה ועוד. בסיום התהליך עולה הצגה המורכבת מחומרים אישיים של המשתתפים.  הדרמה מייצגת את הקהילה ממנה באה, תוך כדי שהיא מנסה להעביר מסר, ולהעלות בעיות על פני השטח, כך שהקהל שותף מלא לחוויה.

קשה לשים את האצבע על הלידה המדויקת של התיאטרון הקהילתי. הז'אנר צמח מ- "התיאטרון הקטן", תנועה שנוסדה כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי שתפס תאוצה בתחילת  המאה ה-20.  למרות זאת, קבוצת התיאטרון הקהילתי,  "מועדון הפוטלייט" (Footlight Club)  הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה-19.  היא החלה את דרכה לראשונה בשנת 1877 ומופיעה כל שנה מאז ועד היום ונחשבת לותיקה בתחום.

בשנת 1968, שלושה חוקרים נתנו תוקף אמפירי להימצאות התיאטרון הקהילתי, וטענו כי דווקא תיאטרון זה נותן הזדמנות לראות דרמה אמיתית.  התיאטרון הקהילתי מצליח לשלב אנשים בפעילות התיאטרלית, אבל בד בבד דורש אחריות רבה מצד הבמאים ומדריכי הקבוצות.

בארץ, יוסי אלפי ייסד את התיאטרון הקהילתי בתחילת שנות ה-70, כשיטת עבודה ומערכת של תהליכים לשיפור איכות החיים בקהילה. כיום, ישנן קבוצות רבות של תיאטרון קהילתי, למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם, פסטיבלים. המפורסמים שביניהם: בחיפה – פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי ובת"א – "כל הארץ במה" בצוותא, ו-"סתיו תאטרוני" במרכז סוזן דלל.  בפסטיבלים אלו, מככבות הצגות תיאטרון קהילתי מקוריות לצד מחזות ידועים המשוחקים על ידי חברי הקהילה או בשמו המקצועי – תיאטרון חובבים.

"אז למה בעצם תיאטרון קהילתי ולא בימוי רגיל, זאת אומרת "תיאטרון מקצועי"?"

גם את זה שאלו אותי לא פעם.  אין לי דבר נגד תיאטרון "מקצועי" או רפרטוארי. גם לשם אני עוד מקווה להגיע.  אבל בעיניי יש משהו בבימוי קהילתי שאין בשום מקום אחר. יוסי אלפי הגדיר את הבמאי הקהילתי כאמן, שהוא גם אמרגן, אך גם מדריך ומלמד. הוא יוצר והוא קטליזאטור ליצירה. הוא חוקר ומפרש. אני חייבת להגיד שאני מתחברת לזה.  משהו בתום, בכנות.  בתהליך, בשינוי שאתה עד לו.  משהו כל כך אישי, מרגש ומרתק. משהו שגורם לך לחשוב.

דוגמא מצויינת לכך היא הצגה שהלכתי לראות שבוע שעבר בצוותא.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 4"יוצאים מהבוידעם – קברט קומי על זקנה" מאת ובבימויו של אסף בלאו, אך בעיקר של "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת התיאטרון של ניצולי השואה מגבעתיים שפועלת כבר שנתיים. ההצגה הראשונה שלהם נקראה "קליפות", גם היא בהדרכתו של אסף. השנה, חברי הקבוצה החליטו, תחת ידו המכוונת של אסף, שהפעם הם הולכים לצחוק על הסטטוס שלהם: "זקן".  והם עושים את זה כל כך טוב.

"שני זקנים נפגשים, אחד אומר לשני: איך זה שאתה כל הזמן שזוף? עונה השני: מה לעשות, כל ההלויות בצהריים… "

"קשיש יושב לו בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן. שואל אותו חברו: 'מה אתה כל כך מבסוט?' עונה לו הזקן: 'לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי. הנה אני יושב לי פה מולך כאשר פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם, פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים, עודף ברזל בדם ומלאי בלתי נגמר של גז טבעי …' (פרלמנט קשישים על ספסל)

בין המערכונים, ניתן למצוא סשן שאלות ותשובות עם פאנל מומחים בשביל ה"סובל היקר"  ו"המיואשת בת ה-60", פרסומת למדיקל הזהב, הכנה לדייט, קיר מלא בפתקי תזכורת והשאלה לאן נעלם הזיכרון, שיחה עם הנכדה שמדגישה את הפער בין הדורות, סרטון אלימות נגד קשישים והרצון לסיים בכבוד ועוד ועוד.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 3

צילומים: תבור נקש

כל אחד מהשחקנים עם אנרגיות (כמה שיש), התלהבות ומחויבות. ואני ישבתי שם, צחקתי ודמעתי מהאמת של השמוניסטים וזיהיתי שם את סבתא וסבא שלי וגם את עצמי.

ואני חושבת שפה טמון הקסם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 23, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

  1. צביקה גלעדי הגיב:

    תודה נועה! השכלת אותי וריגשת אותי.

  2. שלומית תמיר בן ארי הגיב:

    בתור עובדת סוציאלית לשעבר, ועדיין בנשמתי, אין לי ספק שתאטרון קהילתי הוא כמו שסתום איוורור חברתי. אנשים שיכולים לבטא את עצמם דרך תיאטרון שנימצא בסביבתם, נגיש להם "להתפרק" בו, לבטא את עצמם דרך מסגרת מאורגנת – אנשים אלו יהיו טובים יותר לעצמם, לסביבתם ובסופו של דבר – לכולנו.
    יישר כח לך על עבודתך. אני יודעת, כאימא שלך, שאת מיטלטלת שעות באוטובוסים, סוחבת אביזרים, לא ישנה בלילות לקראת העלאת הצגת סוף שנה, ומתמודדת עם מה שלפעמים ההורים של הילדים לא רוצים להתמודד, את שם כמו מפלט.
    כל הכבוד ילדה שלי. נכחתי בכמה מהצגות סוף השנה שלך עם הקבוצות שלך, וזה מרגש לשמוע את הטכסטים שנכתבו, לראות אותם על הבמה עם הבימוי שלך, עם תאורה ומוסיקה – איך ספק שצריך להיות מוכשר "מסביב לשעון" ולהיות עם הרבה מיומנויות מתחום התיאטרון.
    כל הכבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s