על אנסים ועונשים בעולם התיאטרון
מאת: אפרת קדם
לאחרונה, השחקן חנן גולדבלט שוחרר מכלא חרמון, לאחר 4 שנים (מתוך השבע שנגזרו עליו במקור) ולאחר 3 שנים במאסר הבית בו שהה לפני הכניסה לכלא. גולדבלט שוחרר מהכלא בגיל 71, לאחר שחויב בתשלום פיצויים למתלוננות, וכמובן שנאסר עליו ליצור עמן קשר. מעבר לכך, נאסר עליו לעסוק בהנחיה ולימוד של צעירים או קטינים בתחום התיאטרון והקולנוע. ביום השחרור, אמר לכלי התקשורת שהוא מצטער על המעשים שעשה ומתחרט על הדברים שאמר.
שחרורו המוקדם ("המומתק" יש אומרים) עורר מחלוקות רבות, כמו גם תגובתו וכנות החרטה והצער שהביע. בעיני החוק הוא ריצה את עונשו. עם זאת, בשבוע החולף נשמעו הרבה קולות לא מרוצים.
המתלוננות קראו תיגר והתקוממו כנגד שחרורו המוקדם, כאות מבשר רעות על הקלה בהתייחסות ובענישה על מעשים אלה. שדולת הנשים למען נפגעות האונס וההטרדה המינית קראו להחרימו ולא להחזירו אל הבמה הציבורית. הן טענו כי כל חשיפה שלו מעל לבמה הציבורית (אם על מסכי הטלוויזיה ואם מעל לבימות התיאטרון) תכאיב שוב ושוב לנשים שנפגעו כבר ממעשיו. לטענתן, עוגמת נפש זו ניתנת למניעה, כל עוד מדירים אותו מהזירה הזו ולא מאפשרים לו להמשיך ולהיראות במרחב הציבורי.
לעומתן, חברותיו למקצוע של גולדבלט, חני נחמיאס וענת ברזילי, טוענות כי הדבר היחיד שיכול לשקם אדם במצב זה, הוא דווקא חזרתו למקצוע והיכולת להמשיך ולתרום מכישרונו וכישוריו, בייחוד שאינו יודע ואינו מיומן לעשות דבר אחר. המשך הפעילות שלו בתחום חיונית לתפקודו, פרנסתו ושיקומו.
כמו כן, נחמיאס וברזלי טוענות טענה, שאינה מעלה ואינה מורידה בעיני מחומרת המעשים, כי בראשית הקריירה שלהן מרבית הגברים בעמדות הכוח בתחום ניצלו, או ניסו לנצל מינית, שחקניות צעירות, בדיוק באותו אופן כמו גולדבלט, ואף בצורה גרועה יותר מכך. הן טוענות כי הוא "נפל קורבן" לנורמות התנהגות שהשתנו, אך בפועל היו ועודן נהוגות בתעשייה כולה. אותו פשוט תפסו. אין ספק כי טענתן אינה מופרכת ואני מאמינה שכל איש/ה צעיר/ה בתחום נתקל/ה בגוון זה או אחר של ניצול מיני בבואם לאודישן/חזרה/"בדיקה הדדית" מול אדם מבוגר ובעל השפעה בתחום.
הסיטואציה הזו כל כך מסוכנת ושמה כל כך הרבה כוח בידי הבוחן/ת שאין להתפלא על תדירותם של המעשים הללו, על חציית הגבולות למחוזות פליליים ועל ניצול היתר שיש לעתים של הכוח הזה. הארוס והמיניות הם חלק אינטגרלי מהמקצוע שלנו, ולעתים מעמיד אותנו גם במקומות גבוליים. על כן, יש לשמוח ולהודות שהמודעות והחקיקה שישנם היום מצליחים, במידה מסוימת, למנוע חלק מהמקרים עקב משנה הזהירות והמודעות הגוברת והולכת שיש כיום, יחד עם אמצעי הרתעה וענישה חמורים ומפורשים יותר.
אז מהי מטרתו של החוק וכיצד הוא מתייחס לפושע, ולא פחות חשוב מזה, לקורבן בנסיבות כאלה? האם מטרת הענישה היא שיקום או נקמה? או הרתעה? ואם גם וגם וגם כיצד משיגים זאת? האם שחקן יכול לחזור לעסוק במקצוע שלו לאחר שהורשע באונס? האם ראוי שיעלה על במה ויגרוף – שוב – מחיאות כפיים? או יעלה שוב למסך וימשיך את דרכו בתור "ידוען" בחברה? האם אדם ידוע ומוכר לציבור צריך לשלם קנס "כפול" דווקא בשל היותו מוכר וידוע והאם אינו משלם קנס "כפול" כבר מעצם ההתעניינות והסיקור הנובעים ממעמדו הציבורי?
האם לדוגמא – ולהבדיל – נצפה ממשה קצב לחזור למגרש הפוליטי? ואם לא, אז מדוע מדרעי ומהירשזון כן? האם עברות בהן הואשם אדם מונעות ממנו להראות את פניו בחברה באופן פומבי גם לאחר שריצה את עונשו על פי החוק? או שמא חזרתו לפומביות ולציבוריות יש בה משום אישור חברתי שאינו מגיע לו?
ונחזור לגולדבלט, האם המתנגדות והמתנגדים ליציאתו מהכלא היו מוכנים לקבל את חזרתו למקצוע אם היה מרצה את כל 7 השנים? או שמבחינתם חזרה למגרש הציבורי אינה באה בחשבון עקב המשך העלאת הכאב בקרב קורבנותיו שימשיכו לראותו בזירה הציבורית? במקרה הזה תיאטרון וטלוויזיה.
לפני כעשור, יובל זמיר המנוח שוחרר גם הוא מהכלא לאחר שלוש וחצי שנים, בעקבות הרשעתו במעשים מגונים ובביצוע מעשי סדום בתלמידי עירוני א' בת"א. לאחר השחרור חזר לתיאטרון במרץ ולעשייה מלאה – בתיאטרון הקאמרי ובסמטה. כשהלך לעולמו ספדו לו בחום ובהערכה גדולה מיקי גורביץ' (החאן) עירית פרנק (הסמטה) ונעם סמל (הקאמרי) על כשרונו הגדול ויכולותיו הפנטסטיות כשחקן וכזמר. אני זוכרת שהייתי מזועזעת שהוא חוזר לעשייה התיאטרונית והאמנותית כיוון שרציתי לראות במקצוע ובאמנות שלנו מופת ודוגמא להומניות ולערכים נוספים שאותה מייצגת בעיני אמנות התיאטרון, ערכים העומדים כמובן בסתירה מוחלטת למעשי אונס או מעשים מגונים אחרים ועל אחת כמה וכמה כשהם נעשים תוך ניצול מרות.
בזמנו, התווכחתי עם אחד השחקנים עמם עבדתי, על הזכות של זמיר לחזור לבמה ולמה לא בעצם לשים לו אות קין ולהדירו מהזירה האמנותית והציבורית. אמרתי שאין לו זכות לעסוק באמנות ולעלות לבמה אחרי מה שעשה ועמיתי למקצוע טען מאידך, שזה המקצוע שלו ושאת עונשו הוא ריצה ואיזו סיבה יש להמשיך ולהעניש את האדם לאחר ששילם את חובו לחברה ושוחרר מכלאו.
האם ההדרה מהזירה הפומבית והציבורית אמורה להימשך גם לאחר השחרור? האם אין בזה המשך בפועל של פעולת הענישה? האם באותה מידה גם אסור לו לנסוע בתחבורה ציבורית או לשבת בבית קפה מחשש שמא ייראה על ידי אחד מקורבנותיו? עד איפה מדובר בנקמה, חיסול חשבונות ושימת אות קין על דמות ציבורית ומהיכן ראוי להתייחס אליו כאל אדם שמעד, שילם את חובו לחברה על פי החוק, הביע חרטה (כנה או לא – זאת כנראה לא נדע לעולם, זה בינו לבין עצמו) וכעת ראוי לשקמו ולהשיבו למעגל החיים ולמקצוע שלו, במקרה הזה – חיי הבמה והמסך. במקרה אחר, האם היינו מונעים מסנדלר, טבח או רפתן לחזור למקצוע? ומה עם רופא או מורה? או שרק מ"סלבס" ופוליטיקאים נמנע חזרה לזירות ציבוריות, יען כי ראוי היה שישמשו דוגמא לציבור הרחב ואם עשו ההיפך מכך עליהם לשלם יותר מכל אחד. כי המעמד מחייב.
אני בהחלט חושבת שאדם ידוע, בייחוד בארצנו הקטנטונת (שלא לומר בביצתינו הקטנטונת) ובייחוד בתור אמן וכזה העוסק גם בהוראה, לוקח על עצמו אחריות שהיא גם ציבורית, ולכן כאשר הוא מועד המעידה מקבלת הדהוד חזק יותר. במובן מסוים, עליו גם להיות נכון לשלם יותר מאדם אנונימי. נכון שעצם היותך ידוע ומוכר לא הופכת אותך בהכרח לאדם טוב או מוסרי יותר (לעתים אפילו להיפך) אך עצם החשיפה נושאת עמה גם יותר מחויבות ואחריות לדעתי.
אני לא בטוחה שצריך לגזור כליה מוחלטת על אדם שמעד ולמנוע ממנו לעשות את הדבר היחיד בו הוא מיומן על מנת להתפרנס להשתקם ולחיות בכבוד – כלומר לעבוד. עם זאת, אין לי ספק שהכתם שדבק בגולדבלט ובשכמותו לא יוסר ושבכל אשר יפנה – גם במקומות בהם אולי עוד יעבוד – העניין הזה יהיה תמיד שם, יוזכר, במפורש או במובלע ולעתים אף יסגור דלתות. שנית, אינני יודעת כמה האיש עצמו היה מעוניין לשאת עוד בעוול. ברור שהוא פטור מכך מבחינה חוקית, אך מהבחינה המוסרית, ובכדי לפחות להתחשב במתלוננות שייתכן ונמצאות או ימצאו בטראומה כאשר יראו אותו על מסך/בפרסומת/בתיאטרון – ייתכן שראוי יותר לו היה נמנע מתפקידי פרונט ועוסק בתחומים אחרים בתעשייה – כאלה שפחות מחייבים פרסום וניראות במרחב הציבורי.
יכול מאוד להיות שדווקא תפקידו החדש כעוזר מזכירת ארגון אמ"י יוכיח זאת. הייתי מאוד מעריכה את זה אם לא ינסה למתג את עצמו כ"סלב" – דבר שבהחלט יכול לקרות ולדעתי יצרום מאוד ולא רק לקורבנותיו. אשר למתלוננות – נכון שאין דרך להגן עליהן משמיעה על וראייה את, והן יצטרכו להסתפק "רק" באות הקלון התדמיתית שתדבק בו לעד, באיסור על יצירת הקשר איתן בפרט ועם תלמידים בכלל, ובשבע השנים בהן "בילה" במאסר בית ואז בכלא. אני רוצה להאמין שאולי תנחם אותן ההנחה שהוא לא יעשה דברים כגון אלה שוב.