ביקורת ההצגה "עכשיו שוב מאי"
מאת: חווה ירום
הגעתי עם המון ציפיות אל הצגת היחיד "עכשיו שוב מאי", מאת ובבימוי ליאת פישמן לני ובכיכובה של ענת זמשטייגמן, המוצגת בתיאטרון תהל שבמרכז הגאה. ציפיות בגלל נושא ההצגה – אישה המדברת על שולחן ההפלות אל העובר שלעולם לא ייולד לה. ציפיות בגלל התיאטרון, שעם תעוזה ורצון בלתי מתפשר, מצליח להציג בתנאים-לא תנאים גם את הנושאים הקשים ביותר. ציפיות בגלל זמשטייגמן, שזכיתי לראות אותה בהצגה "הקיץ האחרון" של תיאטרון תהל, ובזכות משחקה הנהדר הצליחה לשבות את ליבי. ואפילו ציפיות בשל העובדה שמדובר בהצגה המבוססת על אלמנטים אוטוביוגרפיים של היוצרת.
אבל, ציפיות לחוד ומציאות (או תיאטרון) לחוד.
האלמנט היחיד בהצגה שהצליח לעמוד באותן ציפיות היה ענת זמשטייגמן. אין ספק, כי עולם התיאטרון התברך על החלטתה של זמשטייגמן לחזור אל הבמות, לאחר הפסקה ממושכת. זמשטייגמן מגלמת את שלל הדמויות בהצגה, החל מיולי הבוגרת שעל שולחן הניתוחים, דרך האח האהוב, האמא הלא מתקשרת והאב המצפה ועד לילדה הקטנה שהיתה פעם, ביד בוטחת ובאופן מהודק וקשוב, עד לפרטים הקטנים ביותר.
מלבד זאת, יתר האלמנטים של "עכשיו שוב מאי" לא מצליחים להשתלב יחדיו או להרים את ההצגה ולגרום לצופים להזדהות עמה. מדובר בעוד סיפור משפחתי על יתמות מאב, אחים הנצמדים זה לזו מכורח הנסיבות, הרצון להיות שייכת ונאהבת וחוסר היכולת של האם להכיל את כל השכול הזה. פרט למרכיבים העצובים הללו, אין בהצגה שום קונפליקט דרמטי כלשהו, אלא רק הצגת סיפור ותו לא.
יש משהו מאוד מאתגר בלהעביר סיפור המבוסס על אלמנטים אמיתיים אל הבמה. גם אם מדובר בסיפור מרגש וקשה, וכבודם של הנוגעים בדבר במקומם מונח, ברגע שמעלים אותו על במת התיאטרון, הוא הופך להיות עולם בדיוני בו הדמויות צריכות להתמודד עם משהו, להתעמת עם משהו, ולא רק לספר לקהל את סיפורן.
עכשיו שוב מאי. צילום: לואיז גרין
על הבמה השחורה, ישנו רק שולחן לבן אחד, כשההתרחשויות השונות נעשות עליו, מתחתיו ומסביבו. אין ספק כי מבחינה הפקתית מדובר בבחירה מאוד נוחה. עם זאת, נדמה היה כי ההצגה ניסתה להראות כמה שיותר דרכים להצבת השולחן, ללא הצדקה בימתית או תכנית. לרגעים, בסצינות כמו זו שבה הילדה מסתתרת מתחת לשולחן בזמן השבעה לאבא או ההצצה החטופה שלה מבעד לשולחן, כאשר שני האחים משחקים בחיילים כנגד האויב-אמא, היה משהו מאוד נקי ויפה. עם זאת, במרבית הסצינות, היתה הזזה חסרת פשר של השולחן ברחבי הבמה, שלא תרמה לדבר. לו הבמאית היתה בוחרת בשולחן טיפולים אמיתי, עם רגליות, ההתמודדות אולי היתה מרתקת יותר.
מבחינה טקסטואלית, ליאת פישמן לני בהחלט יודעת לשחק עם המילים שלה ולבנות מהן בתים וחלומות שמתנפצים. עם זאת, לעיתים, היא נוטה להיסחף לצירופים קלישאתיים, שנשמעים נורא יפה, אבל בתכלס הנם חסרי משמעות. דבר שמתבטא באמירות כגון, "אתה הפוטנציאל הלא ממומש" או "צף לך במים של חוסר וודאות…."
ונסיים בשיר. אני מבינה מה עמד מאחורי הבחירה לשלב שיר לקראת סיום ההצגה. עצם רצונה של הגיבורה לשיר שירי ערש לתינוק שאף פעם לא יהיה לה, הוא מרגש בפני עצמו. עם זאת, השיר עצמו לא הוסיף, רק גרע. במחזות זמר ישנו עיקרון מוביל כי השירים צריכים להעצים ולעבות את העלילה. מאחר ולא היתה עלילה מלכתחילה, השיר לא ממש מימש את תפקידו.
למראית עין נורא קל לבקר הצגה, להנחית עליה מהלומה לאחר מהלומה ולומר באופן נחרץ כי "היינו יכולים לעשות את זה יותר טוב". עם זאת, צריך הרבה אומץ בכדי להעלות הצגת יחיד, בין אם מבחינת המשחק ובין אם מבחינת הבימוי. הצגת יחיד אולי נחשבת לז'אנר הקל ביותר, שכן כל מה שהיא דורשת זה שחקן, במאי וקהל. למעשה, מדובר באחד הדברים הקשים ביותר שיש בתיאטרון, בייחוד כאשר השחקן אינו יכול לצאת להפסקה באמצע ההצגה וחייב לצלוח אותה עד תומה. עם זאת, גם הצגת יחיד צריך לדעת איך לעשות. לו היוצרת היתה מכווננת את המתרחש קצת יותר, מעצימה את התכנים ובונה התמודדות אמיתית המתרחשת מול עיני הקהל, אולי אז היה קל קצת יותר לעורר בו הזדהות ולמנוע ממנו להסיט מבט, ולו לרגע, מן הנעשה על הבמה.
"עכשיו שוב מאי"
תיאטרון תהל
מאת ובבימוי: ליאת פישמן לני
משחק: ענת זמשטייגמן
מוסיקה: אמיר לקנר
למועדי הצגות נוספים, כדאי להסתכל באתר תיאטרון תהל
מרתה יודעת 