ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל
מאת: יאשה קריגר
המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.
שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.
במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.
יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.
מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין
צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.
ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.
וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.
אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.
מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין
התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.
ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.
קבוצת תהל
'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס
תרגום: שפי רז
בימוי ועיצוב: איה שבא
תאורה: ויטלי סורוגין
שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.
לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.
מרתה יודעת 