היכן השוליים של הפרינג'?

על הגדרת הפרינג'

מאת מיה אופיר מגנט

לפני מספר שנים הגיעה לארץ קבוצה של יוצרי תיאטרון מפולין כחלק משיתוף פעולה פולני- ישראלי. נכחתי בהרצאה שהעבירו בסמינר הקיבוצים, בה הציגו מספר הצגות עכשוויות של התיאטראות הרפרטוארים בפולין. ההצגות היו מרתקות ועשו שימוש בשפה תיאטרונית שונה ומעניינת. בסוף ההרצאה, כאשר נתנו המרצים זמן לשאלות, הרים אחד הסטודנטים את ידו ושאל "אם זה התיאטרון הרפרטוארי שלכם, מה יש בפרינג'?"

כפי שניתן לראות, תפקיד תיאטרון הפרינג' והגדרתו יכולות להיות שונות בתרבויות שונות. על פי הגדרתה של חוקרת התרבות ומבקרת התיאטרון ד"ר שוש אביגל ז"ל, פירוש המילה פרינג' הוא "שוליים" והיא מתייחסת לעשייה תיאטרונית מקצועית שמתקיימת מחוץ למסגרת של התיאטרון הממוסד. מבחינה כלכלית תיאטרון הפרינג' אינו מקבל את אותה תמיכה כפי שמקבל התיאטרון הממוסד (כדוגמת הבימה, הקאמרי ובית לסין).

להיבטים התקציביים יש משמעות מרחיקת לכת. מנהל תרבות מעניק מדי שנה תמיכה של כ-15 מיליון שקל לכלל פעילות הפרינג' בארץ. 3 מיליון שקל שמורים למה שמכונה "פרויקטים מיוחדים", ונשארים 12 מיליון שקלים לתמיכה בכל השאר. גם כאן מנהל התרבות קבע דירוגים והחלוקה נקבעת לפי קריטריונים מורכבים. ראשונים ניצבים "מרכזי פרינג'" – תמונע, צוותא, תיאטרון הסמטה; אחריהם "קבוצות פרינג'" – תיאטרון קרוב, תיאטרון מלינקי; ורק אז המיזמים הפרטיים. שאר הכסף מגיע מעיריות או מועצות מקומיות ותורמים פרטיים. הכנסה עצמית ממכירת כרטיסים היא נתון שולי. תשלום לשחקני פרינג' יכול לנוע בין 200 ל-300 שקלים להצגה ולפעמים גם פחות כאשר הצגה עולה כפעמיים בחודש.

התיאטרון הרפרטוארי אמור להיות גוף המונחה על ידי עקרונות איכות אמנותיים, פועל בחלל קבוע ונתמך בכספי ציבור. אולם, במציאות התיאטרון הרפרטוארי מנסה לתמרן באופן בלתי אפשרי בין אילוצים ממסדיים, כלכליים, אמנותיים וארגוניים. גם אם לפעמים ישנן חריגות ושינויים, התהליכים הם כמעט תמיד קבועים בשם החיסכון בזמן. התיאטרון הממוסד משתמש כמעט תמיד באותה שיטה לגבי בחירת הצגה לרפרטואר, עבודה עם שחקנים, בחירת במאי, עיצוב ודרך המפגש עם הקהל. הדרך הזאת נחשבת למקצועית ויעילה אך היא אינה מאפשרת מקום לניסיונות שיכולים להיות מעניינים וחשובים לעולם התיאטרון ולקהל, כמו למשל יצירה מתוך טקסט שאינו דרמטי או יצירה שהבסיס שלה כלל אינו טקסטואלי.

הפרינג' אמור לספק מסגרת להעשרת היצירה התיאטרונית. זהו לכאורה המקום בו יוצרי תיאטרון יכולים להיות חופשיים ומאושרים ולעשות מה שירצו, מתי ואיפה שירצו. אבל למעשה, הפועלים מחוץ לממסד לרוב מוצאים עצמם בחיפוש אחר קהל, חללים לחזרות והופעות ותקציב.

פרמטר נוסף להגדרת תיאטרון הפרינג' על פי שוש אביגל הוא הפרמטר האמנותי. הצגות פרינג' הן "ניסיוניות" או "חדשניות" מבחינת השפה האמנותית או האסתטית. אך האם כל הצגות הפרינג' בישראל מתאימות להגדרה הזאת? לדוגמה ההצגה "קילר ג'ו" בבימוי אלירן כספי. ההצגה מתארת את סיפורה של משפחה ממעמד נמוך שמחליטה לפנות לרוצח שכיר כדי לקבל את דמי הביטוח של האם. מבחינת השפה הבימתית שלה זוהי הצגה ריאליסטית שהייתה יכולה לעלות באיכות על מספר הצגות של תיאטרון רפרטוארי והיא מוצגת בתיאטרון הסימטה ביפו. לעומתה, ההצגה "מחקרים בטלקינזיס" שהוצגה בתיאטרון תמונע על ידי קבוצת התיאטרון של אריאל אפרים אשבל. המופע נע בין הגבולות של פרפורמנס ותיאטרון, משלב תנועה, טראש ותרבות גבוהה ומעלה יותר שאלות מאשר תשובות. שתי ההצגות מצוינות ומעניינות כל אחת בדרכה, אחת ריאליסטית והשנייה מוגדרת על פי יוצריה כ"אירוע עמום, שאי אפשר ממש להגדירו" ושתיהן מוצגות בתיאטראות פרינג'.  החוקר והבמאי משה פרלשטיין מציע כי במקום ההבחנה הלא מספקת בין תיאטרון פרינג' לתיאטרון ממסדיי, כדאי לאמץ הבחנה בין תיאטרון "פרינג'" שמתקיים אמנם מחוץ לגדרות הממסדיים אך אין בתכנים שלו ובדרכי הצגתם שאיפה חדשנית וחוקרת ובין  "תיאטרון אלטרנטיבי" שבאמת מהווה אלטרנטיבה לתיאטרון המרכזי ומעלה דרכים ושפה חדשים שמטרתם לטלטל, לעניין וליצור חוויה.

בעולם התיאטרון כיום הפך המונח "תיאטרון פרינג'" להיות רחב וחסר גבולות ומציין באופן כללי כל סוג של תיאטרון שלא שייך לזרם המרכזי. רוחב ההגדרה מציע מצד אחד אפשרויות רבות (עשרות תיאטראות וקבוצות המוגדרות כ"תיאטרון פרינג'" ופועלות ברחבי הארץ) ומצד שני גורם לחוסר מיקוד אמנותי. עלינו לשאול את עצמנו מהו באמת תפקידו והגדרתו של תיאטרון ה"פרינג'"? האם זהו המקום שנותן בית לכל היצירות שלא מצאו דרכן אל התיאטרון הממסדי? האם זהו המקום ל"תיאטרון אלטרנטיבי" בו יוצרים מוזמנים לחקור ולנסות שפות בימתיות חדשות? או אולי שילוב של השניים?

לדעתי, כל עוד התיאטרון הממסדי נותר כמעט בלתי נגיש או לא מזמין ליוצרים חדשים תפקיד תיאטרון הפרינג' לספק בית לכל הצגה, "אלטרנטיבית" או לא. עם זאת תמיד יש לשאוף לעשייה אלטרנטיבית משמעותית וחתרנית ואפשר לקוות שכמו בפולין, יהיה מקום  לחקירה וניסוי גם במסגרת התיאטרון הרפרטוארי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 16, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s