לא עושים כלום – אבל באיזה כישרון!

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: אירית ראב

ההצגה "אנשים קשים", מאת המחזאי יוסף בר יוסף, שהועלתה לאחרונה על ידי תיאטרון חיפה, מספרת על אח ואחות, רייצ'ל וסיימון, או רוחלה ושמעון אם תרצו, החיים באנגליה. לאחר חופשה לצורכי בריאות בארץ, האח חוזר אל אחותו כשבידו תשורה – חתן. במהלך ההצגה, הערב בו החתן מגיע לביתה של רייצ'ל, השניים לומדים להכיר האחד את השניה, ללמוד האחד את השניה ואיכשהו לחבב האחד את השניה. ברגע שהאח רואה כל זאת, וחש בסכנה הממשמשת ובאה, הוא הופך את היוצרות ונאבק לנתק את השניים. סופו של המאבק ידוע מראש. וכאן בעצם נשאלת השאלה, מדוע לראות את ההצגה, אם יודעים איך היא הולכת להסתיים?

במהלך שעה ועשרים דקות, הבמה מתמלאת גבב אינסופי של חילופי מילים בין הדמויות, כאשר מדי פעם ראשו של בעל הבית הגר בשכנות צץ בדלת, כאילו היה בעל הבית מ"שלושה בדירה אחת". בין התחכמות לשנינה, בין הלצה של סיימון לבין סיפור של לייזר אודות המתרחש ברחובות ירושלים, לא קורה דבר, כשבתווך, רייצ'ל יושבת ושותה תה. הקהל מוצא את עצמו מקשיב לסיפוריו של לייזר אודות בת הדודה הרחוקה, בעלת השומה על האף, שלא התחתנה עם בחיר לבה אלא עם גבר אחר, אבל נולדו להם ילדים מאוד יפים והיא מאושרת, ואומר לעצמו "נו, ו-?" ולא מקבל תשובה ממשית.

הלנה ירלובה ומשה איבגי. צילום: ז'ראר אלון

ואז, כשמגיע אותו רגע מיוחל, שבו רייצ'ל עומדת על שלה, מגלה את כל שעל לבה ומתעמתת סוף סוף עם אחיה, גם אז לא קורה כלום. אותו קתרזיס מיוחל, אותה דמעה בזווית העין – אינם. אז תגידו, מדובר בריאליזם טהור המבטא את החיים כמו שהם. אז תגידו שאם כך – הבמאי, משה נאור, השכיל לעשות ולבטא את המחזה כמו שהוא. כל זאת טוב ויפה. אבל בתכל'ס, בסופו של דבר, לא קרה כלום. באותה המידה הקהל יכול היה להישאר בבית ולראות את הגמר של הישרדות.

וכל זאת, בתוך תפאורה מפוארת, פרי ידיה של המעצבת לילי בן נחשון. התפאורה מעוצבת באופן מרהיב, עד לפרטים הקטנים ביותר, בין אם מדובר על תמונות המשפחה שעל הקירות ובין אם מדובר על הכלים המהודרים שבארון הצדדי. אבל, כל היופי הזה נעלם מעין, כי הקהל לא ממש יכול לראות אותם. כל הפאר והרהב הזה, גם אם מעוצבים בתור בית הנוטה ליפול, אינם משרתים את המחזה. באותה המידה, הבמה יכלה להיות ריקה, ולכלול רק שולחן, קומקום, שלוש כוסות תה, ותו לא.

אבל, ויש אבל גדול מאוד, אין ספק כלל כי הקסאט, על ארבעת שחקניו, היה נהדר. כל אחד מהשחקנים גילם באופן מדויק ומלוטש את דמותו, החל מסלים דאו, שגילם את בעל הבית, דרך ח'ליפה נאטור, שגילם את החתן ועד למשה איבגי, שגילם את האח. בייחוד נגעה ללבי השחקנית הלנה ירלובה, שגילמה את רייצ'ל. אם נשים בצד את העובדה שהיא לא וויתרה ושיקמה את עצמה לאחר תאונת הדרכים שעברה (ועולם התיאטרון בהחלט מודה על כך!), היא יצרה דמות אנושית מאוד, מורכבת מאוד, שמחד מבקשת לרצות את אחיה ומפחדת ממנו, ומאידך יכולה לעמוד על שלה ולומר בקול גדול כי נהנתה מאוד מכל אחת ממערכות היחסים שהיו לה, מכל אחד מהגברים שהיו לה.

לסיכומו של דבר, בכדי לענות על אותה שאלה מקודם, כדאי לראות את ההצגה. גם אם לא קורה בה כלום, בסופו של דבר, כשיוצאים מהאולם ומותחים את הרגליים, הצופים מנסים שהמציאות האישית שלהם תהיה קצת יותר שונה ממה שקרה – או לא קרה –  על הבמה. אז אמנם היתה חפירה מפוארת, אבל איזה כישרון!

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 15, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s