מאת: אנה מינייב
אתם בטח מכירים את האמרה שכלב נובח לא נושך. האמנם? לפעמים הנשיכה יכולה להיות אקט סימבולי ולא בהכרח מעשי. היצירה של ברכי ליפשיץ, סטודנטית לתואר שני בחוג לאמנות התיאטרון, המתמחה בתוכנית חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע, בהחלט נושכת. היצירה "זהירות! כלב נובח" היא פרויקט מרתק שנוצר במסגרת תרגיל בלימודים, בו משתתפת ברכי עצמה ביחד עם גלית צברי, שחקנית בוגרת ניסן נתיב, שהפכה שותפה ליצירה. תוכנית הלימודים הזאת מתאפיינת באופייה המיוחד, אשר משלב בין החקר המעשי לחקר העיוני והוא מאפשר לא רק ללמוד על יצירה אלא גם ליישם אותה בפועל מתוך הבנה ויצירה של החוקר.
הפרויקט עוסק בטרגדיה היוונית, ומתמקד בנושא המקהלה בטרילוגיה "אורסטיאה" מתוכה בחרה ברכי שיר של המקהלה מהמחזה "אגממנון". בחירת הטקסט היה השלב הראשון בעבודתה של ברכי והיא התמקדה בשאלת החיבור שלה אליו. היא תהתה כיצד מפגישים בין הטרגדיה האישית שלה, את החיים שלה, עם הטקסט ואיך נותנים לפן הפרטי ביטוי בתוך טקסט קלאסי שעוסק בטרגדיה של מישהו אחר. לאורך המחקר היא התעמקה בחיבור בין הטרגדיה הגדולה הזאת לבין החומרים האישיים שלה, ובחנה האם זה בכלל אפשרי לעשות את ההשוואה הזאת.
ברוח שיטת הלימוד, השאלה הזאת צריכה הייתה לקבל תשובות גם על ידי עשייה, אך האתגר היה למצוא את הפתרון לעבודה עם שיר של מקהלה שהוא הרגע הדרמטי ביצירה, קטע מתוך מחזה שלם ששיטת העבודה עמו שונה מעבודה על מחזה עם עלילה מובנת. נקודת הפתיחה הזאת סקרנה את ברכי מאוד והיא גייסה את גלית בכדי להתחיל לעבוד על השיר. במקביל, פנתה ברכי לאנשים שונים, פגשה אותם בביתם, וביקשה מהם לשיר את השיר שבחרה בווריאציה שלהם, כראות עיניהם. החומרים שאספה היוו עבורה ועבור גלית את המשכו של המסע.
השיר עצמו הוא רגע בתוך המחזה, אשר מתאר את אגממנון שנכנס לביתו, לאחר שחזר מנצח ממלחמת טרויה. כביכול, הוא חוזר למקום בו הוא חש בטחון, אך המקהלה מרגישה שהולך לקרות אסון כלשהו בתוך הבית ולא ניתן למנוע אותו. על אף הוודאות המוחלטת כי האסון עומד להתרחש, אף אחד מהחוששים לא מתגייס למנוע אותו. אכן, האסון מתממש כאשר אשתו של אגממנון רוצחת אותו כנקמה על הקרבת בתה איפיגניה. "הבית הזה מלא בדמים, בהרס, ויש שם בעיות משפחתיות. זהו מעגל דמים משפחתי שלא עתיד להיגמר בגלל יצר הנקמה", אומרת ברכי.
עם השיר הזה, שעוסק כולו בסכנה האורבת לאגממנון בשובו לביתו, יצאה ברכי למסע, לתהליך שהיא לא ידעה מה סופו. היא לא קיבעה לעצמה תמונה או מסקנה מוגדרת מראש, היא יצאה לחקור, לשמוע, להקשיב ולשאול שאלות, זאת בכדי לגבש יצירה בה הכול יכול לקרות ולהתגלות. גם גלית התייחסה אל הטקסט הזה כתהליך עבודה דרכו ניתן יהיה לפתור את השיר. הן חוו ניסיונות רבים ובדקו אותו שוב ושוב כחידה, כמסע אל מעמקי היצירה והנפש. גלית מספרת כי "בהתחלה זה היה מלחיץ, בגלל ששחקנים אוהבים שהכל ברור להם. אבל זאת יצירה, וגם לשחקן מותר לחקור ולבדוק. גם ווקלית זה לא היה קל, והתהליך הזה הביא אותי לגעת בנפש, וזה מה שהביא אותי למקום האישי, נגע אצלי במקומות הפנימיים".
גלית צברי, מתוך חדר החזרות
החקירה העמוקה הזאת בהחלט נראית לעין, כאשר גלית צברי נעמדת על הבמה, כאילו רגליה נעוצות בה, ומתחילה לשיר שיר מתקופת יוון העתיקה, היא מצליחה לרכז לתוכה את כל העומק של השיר ולהגיש אותו בצורה מרתקת ובלתי מתפשרת על הדיקציה, הביטוי המדויק והרגשות הטמונים בו. ההבעה, הקול והאינטרפרטציה מעניקים לשיר הזה עוצמה גדולה שמתפשטת בחלל. הביצוע הזה גרם לי לשאול לגבי הבחירה של ברכי לתת את התפקיד הזה לאישה, שהרי את השיר שרו במקור המקהלה שהייתה מורכבת מגברים. את התשובה לשאלה זו אני מעדיפה לא לחשוף בפניכם, זאת מכיוון שהיוצרת מעדיפה לתת לקהל לפענח את היצירה כראות עיניו, ללא התניה מוקדמת ובכדי לא לקבע מחשבה אחת נוקבת על הנושא. אך משפט אחד שאמרה ברכי השאיר את חותמו, "השתקה יותר קוראת לנשים מאשר לגברים", זוהי אמירה שמתקשרת לחייה הפרטים, לעולם שלה, אך יחד עם זאת היא הייתה רוצה שתחוו את היצירה שלה ממקום נקי, לא שופט, לא מפליל.
"חשוב להשאיר את הסיפור קצת אישי ועלום", אומרת ברכי, "יש דברים שאי אפשר לבטא בצורה ישירה בכדי שאלה יהיו בסיס ליצירה, כי אם הם יאמרו זה יגמר ולא יהיה לזה מקום". ברכי לא רוצה לבקר אף אחד, והיא גם לא מעוניינת לנעול לאף אחד מהצופים את החשיבה מהסיבה שלדעתה זה מזמין ביקורת. אך גם ביצירה של עצמה היא מכניסה קרטוב של ביקורת, על מוסכמות החברה, על חוקי האקדמיה ועל בני אדם. היא גם תוהה האם הסיפור האישי שלה יכול לעניין מישהו מלבד עצמה, היא תוהה "האם לספר את הטרגדיה האישית? כן לנבוח? או לא? האם זה יהיה משמעותי?". העומק של היצירה מגיע מהחוויה האישית שלה, אך האמירה של הפרויקט הזה רחבה יותר.
לנבוח או לא לנבוח, זאת השאלה. אם תשאלו אותי אני אומרת לנבוח, כמה שיותר חזק ואם צריך לנשוך, אדרבא, גם אם הנשיכה היא לא פיזית.