מאחורי הקלעים – מפי מ', מחזה קלאסי

מאת: נועה בן ארי

שלום, קוראים לי מ', מחזהו הקלאסי של ש'.  הגעתי לכאן כי אני מיואש.  אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.  תסלחו לי שאני קצת מתרגש.. פעם ראשונה שאני נמצא כאן ב"כתבים אנונימיים", בפורום מהסוג הזה..  נולדתי באנגליה, לפני קצת יותר מארבע מאות שנה.  פרי עטו של אחד מהגדולים בהיסטוריה.

לא היה פשוט לגדול עם אב חד-הורי ו"סלב", (למרות שאת עיקר ההערכה קיבל לאחר מותו) מה גם שהיינו משפחה מרובת ילדים.  אני יצאתי רציני, "דרמטי" מה שנקרא, אבל יש לי בין היתר גם אחים מצחיקים עם חוש הומור ואיתם היו הרבה "מריבות".  ולמרות כל זה, הרגשתי שהוא אוהב אותי וגאה בי.  בכלל, הוא נתן לכל אחד מאיתנו יחס אישי ואת תשומת הלב הנדרשת בכדי לגדול ולהתפתח.

ובאמת התחלתי את הקריירה מאוד מוקדם.  אבא היה הסוכן האישי שלי, כך היה מקובל אז. הייתי להוט להיכנס לביזנס.  את ההופעה הראשונה שלי בציבור, בשנת 1606, אני לא כל כך זוכר, הייתי קטן.   צצה שמועה שהשחקן הצעיר ששיחק את "ליידי" (אז שיחקו רק גברים) נפטר מחום גבוה באותו הלילה.  אתם בטח אומרים לעצמכם: "נו. צירוף מקרים, קורה…" זה גם מה שאני אמרתי.  לא נתתי לזה לערער את בטחוני.  אבל עם הזמן, דברים מוזרים החלו לקרות.

ב- 1672 שחקן שגילם את הדמות הראשית, רצח את "דאנקן" מאחורי הקלעים.

ב- 1849, באמריקה, יריבות ארוכה בין השחקנים וויליאם צ'רלס מקרדי ואדווין פורסט גרמה למהומה מחוץ לתיאטרון בין המעריצים של שני הצדדים, שכתוצאה ממנה נורו למוות 23 בני אדם.  במשך השנים לורנס אוליבייה, צ'רלטון הסטון וג'ון גילגוד נפצעו או כמעט נפצעו, תוך כדי ההפקה.  קלסי גרמר, "פרייז'ר", סובב את הקרסול בזמן החזרות ואף יותר מזה, והספיק לככב שלוש עשרה פעמים בלבד לפני שקברו את הפרויקט בשנת 2000. כל פעם מחדש, אני מנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר… זה קשה.  קורה, קורה אבל לא נעים…

אני שומע מה מדברים עלי מאחורי הגב. אומרים שאני מחזה מקולל, קוראים לי "המחזה הסקוטי".  מפחדים לצטט ממני או אפילו להגיד את השם שלי בתוך המבנה התיאטרון, בכל חדר שהוא…  מה אני אגיד לכם? זה שובר את הלב…

ואז כמובן מתחילות תיאוריות הקונספירציה. למשל שהמכשפות בסיפור הן בכלל שלוש אלות הגורל, ה"מירות" מהמיתולוגיה ואסור להתעסק איתן או שזה בגלל שיש שם המון קרבות עם חרבות. נו, באמת. אצל שאר בני המשפחה שלי אין חרבות? "רומאו ויוליה", "אותלו," "המלך ליר"? שם הכול שקט ושליו?

עצוב לי. עצוב לי כי אני מרגיש שהמזל הנאחס הזה רודף אותי.  למה דווקא אותי, ריבונו של עולם? אני מסתובב עם אות קין על הכריכה על לא עוול בכפי.  איך אני יכול לבוא לאנשים ולהגיד להם: "זה לא אני, זה אתם", כאשר העובדות מראות אחרת? אני פשוט לא מצליח לנקות את הכתם הזה ממני.

הייתי שמח לבקש מקהילת האמנים לפתוח את הלב.  הרי מה צריך מחזה בחיים? שיציגו אותו על הבמה בכבוד.  להתפרנס, לקבל תמלוגים  פה ושם.  זה הכול.  אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו  אבל אתם, אל תסתכלו בקנקן, אלא מה שבתוכו.  ואם לצטט את אבי המנוח מתוך אחי "המלט":  "הדברים כשלעצמם אינם טובים או רעים. הכול תלוי באופן שעליהם אנו חושבים."  תודה.