לשים פס על הפסים ופשוט לאהוב

יקרים שלי,

עם בואו של חודש הגאווה, החודש בו כל צבעי הקשת מפארים את הרחובות ומעברי החצייה (גם אם לשעתיים בלבד), החודש בו מוכיחים פתיחות וסובלנות אמיתיות תוך קבלה של כל סוגי האהבות, דווקא החודש יהיה זה הכי מתבקש להקדיש את המילים למישהו מהקהילה. לפאר ולהוכיח איך התיאטרון הגיב ליציאה מהארון במהלך התפתחותו, לראות האם ההוצאה בכוח מהארונות מתקיימת גם בתיאטרון…

אבל, לא. מרתה החליטה להקדיש הפעם את הטור למשהו אחר, למישהי אחרת.

תארו לכם חדר ריתוק בבית ספר תיכון אמריקאי בשנות החמישים. לתוכו תכניסו נערים ונערות כהי עור, רוקדים לצלילי המוסיקה. לפתע נכנסת בחורה רחבת מימדים ולאט לאט מתחילה לרקוד. הצעירים פעורי עיניים, מפסיקים לרקוד, אבל בחור אחד מצטרף אליה. בשנייה אחת כל המחסומים נשברים. כל המחיצות נעלמות. לתוך זה תכניסו את מלך השכבה שמעדיף את הבחורה הזו ממלכת התיכון, נערה עם קוקיות שמתאהבת בבחור שחור, ואלפי צעירים שבוחרים את הנערה שרק רצתה לרקוד, למלכת מסיבת הריקודים בטלוויזיה.

ב-14/6/02 עלה לראשונה המחזמר "היירספריי" על במת תיאטרון השדרה החמישית בסיאטל, כהצגת הרצה וניסיון. המחזמר התבסס על הסרט של ג'ון ווטרס משנת 1988, אותו אחד שהביא לנו את קתלין טרנר כרוצחת סדרתית של עקרות בית שלא ממחזרות, וסיפר את סיפורה של טרייסי טרנבלד שמבקשת להגשים את החלום שלה לרקוד בתוכנית הטלוויזיה של קורני קולינס, תוכנית הריקודים הפופולארית ביותר. בינתיים היא מתחברת עם הצעירים כהי העור של התיכון, מתאהבת בחבר של מלכת הכיתה וגונבת לה את תואר מלכת הריקודים הרשמית.

מרתה יודעת שהמחזמר היה אמור לעלות על הבמות כבר בסוף שנות התשעים, עם ברכתו של ווטרס, אבל בשל בעיות טכניות והפקתיות זה התעכב. לאחר ההרצה בסיאטל, עלתה ההפקה בברודווי, עם מריסה ג'רט ווינוקור והארווי פיירשטיין בתור עדנה טרנבלד, אמה של טרייסי.

בסרט המקורי דיווין שיחק את התפקיד של עדנה, ומפיקי המחזמר החליטו להשאיר את הרעיון. פיירשטיין היה הבחירה העיקרית לתפקיד אבל הוא התעקש להיבחן כמו כל אחד אחר.

ההפקה רצה במשך 6 שנים בברודווי, כאשר באנגליה, אוסטרליה ומדינות אחרות בעולם עלו הפקות דומות. היא זכתה בשישה פרסים מתוך 12 מועמדויות בטקס הטוני, וזכתה למחזמר הטוב ביותר לאותה שנה.

בדומה למחזות זמר אחרים, כמו המפיקים, בעקבות המחזמר עלה רימייק מוסרט בשנת 2007 בכיכובם של ניקי בלונסקי, מישל פייפר וג'ון טרבולטה בתפקיד עדנה. כן, כן, אותו אחד שממש לאחרונה החליט לפתוח את דלתות הארון. בהפקות אחרות, כמו זו שבלונדון, עדנה שוחקה בין היתר גם על ידי מייקל בול (מפאנטום האופרה). בשונה מהסרט המקורי, הוסיפו לסרט את אותם שירים שהופיעו במחזמר.

הייחודיות של המחזמר, ושל הסרטים לפניו ואחריו, היא שהוא מראה באופן לא קונבנציונאלי שבחורה מלאה אחת לא שמה על מה שהחברה אומרת והולכת אחר לבה. לא משנה שהיא אוהבת לאכול מתוקים, לא משנה שהיא מאוהבת במי שהיא לא אמורה לאהוב, לא משנה שאסור לה לחצות את הקווים המפרידים אל חבריה כהי העור, היא עושה מה שהיא מאמינה בו. מוכיחה לעולם ולכולם שזה לא משנה מה הצבע או המין של האהבה, העיקר שמרגישים אותה, כמו קצב בגוף שגורם לרקוד, ומעזים להגשים אותה.