שקוף וטוב

ביקורת על ההצגה "גג שקוף"

מאת: אנה מינייב

אהבתי רבת השנים לתיאטרון טמונה ברגעים הכי אינטימיים, הכי כנים, על הבמה וכשאלה צצים אין מרוגשת ממני. ההצגה "גג שקוף", המציגה בתיאטרון הספרייה, היא מסוג ההצגות הללו, שגורמות להתבוננות חרישית פנימה, מעלות מחשבות אפלות ומשאירות אותי עם דמעה בקצה העין. אין זו טלנובלה סוחטת דמעות, אלא בסך הכל מחזה על החיים עצמם שמותירים בנו חללים ריקים שמתעקשים להתאחות. את המחזה כתב דיוויד הר, מחזאי בריטי, שהעלה על הכתב בצורה מדויקת את התחושה הנוראית מכל- הבדידות. את המחזה תירגם לנוסח עברי איתן בלום והתוצאה – טקסט מבריק שביו שורותיו ישנה פשטות כובשת וכאב עמוק. אל הטקסט נוסף הבימוי של מיטקו בוזקוב, במאי מעורר השראה, המזכיר לי אנושיות מה היא. אט אט טווה בוזקוב על הבמה סיפור נוגע ללב שצובט עד כאב.

בלילה קר אחד נפגשים קירה וטום בדירתה בכדי לנסות להזיז את הגלגל אחורה, משימה שנראית בהתחלה כאפשרית והגיונית למדי. אשתו של טום נפטרה וכעת הוא וקירה יכולים לממש את אהבתם שנקטעה לאחר שהרעיה גילתה על הקשר הרומנטי ביניהם. ככל שעובר הלילה הם מבינים כי לא כל גלגל ניתן להשיב לקדמותו והם מוצאים עצמם נאבקים בין אהבה לאשמה, בין רצון עז לחום לבין השלמה שחיבורם העצום האחד לשנייה נותר נחלת העבר. באמצע כל הדרמה הזאת ישנו גם הבן של טום שמייחל שקירה תחזור לאביו בכדי שהוא יחזור לעצמו וימצא פיסת מחילה. אביהוד תדהר מגלם את דמותו חסרת האונים של הבן והוא עושה זאת ברגישות רבה, דבר אשר נדרש כאשר נוגעים בדמות של ילד שעולמו קורס כמו לגו והוא ממהר לאסוף את החלקים בכדי להחזיר את המצב לקדמותו. הוא חד ושברירי באותה נשימה, הכעס שלו מתפשט בחלל האולם ומעורר הזדהות כלפיו.

שני רוטנברג, שחקנית צעירה, מרתקת, מלאת ביטחון וחן, עושה עבודה נפלאה. היא מגלמת את קירה, המאהבת לשעבר של טום שהייתה רגילה לחיים של עושר וכל טוב אך בחרה לעצמה חיים אחרים. כיום היא מורה לחינוך מיוחד העובדת עם ילדים ומרגישה שליחות ומחויבות כלפיהם. היא חיה בדירה לא גדולה ומוצאת אושר בדברים אחרים. לאורך ההצגה היא עוברת תהליך של השלמה עם האובדן של טום ובעיקר השלמה עם מי שהיא בתור אדם, אישה אידיאליסטית שנלחמת עבור אמונותיה ולא נותנת לאיש להניע אותה מדרכה. את טום מגלם יורם טולדנו, שחקן שהנוכחות הבימתית שלו לא ניתנת לערעור. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים והעוצמה שלו חודרת לעצמות. הדמות של טום היא ההפך הגמור מקירה, הוא קפיטליסט, איש עסקים ממולח, דעתן שלא מוכן להבין מדוע קירה השתנתה. בעיניו האושר טמון בכל אלה והיא סתם יפת נפש שבורחת מהאמת. אך בעיקר הוא חש אשמה על כך שאשתו גילתה על הרומן עם קירה ואחר כך חלתה ונפטרה, הוא מחפש את סליחתה אך מוצא עצמו מתדרדר ללא יכולת השלמה. על רקע המצב המעורער של שניהם הם פותחים ביניהם זירת קרב שנמשכת לילה שלם ובסופו מגיעה ההכרעה.

סוף המחצית הראשונה מסתיימת במפגש אינטימי בין השניים, האור עולה והשחקנים יוצאים מהבמה. לרגע חשתי בלבול ולא הבנתי האם מדובר בהפסקה או בסופה של ההצגה, דבר שלא קרה לי בעבר. אני חושבת שהצורך האנושי שלי כבן אדם ייחל לסוף טוב וכך, רק לשבריר שנייה, הייתי רוצה שתגמר ההצגה. אך החיים לא פשוטים כל כך ואולי היה צורך בהפסקה הזאת בכדי להבין את מורכבות המצב. בסופו של יום, כולנו זקוקים לאהבה, לרגש המהפנט הזה, בכדי להרגיש בחיים, בכדי לדעת שמישהו זקוק לנו, אחרת מה הטעם בכלל להמשיך לחיות.

זוהי דרמה אנושית, חכמה ועשויה היטב, עם הומור נהדר וכאב צורם. האווירה על הבמה שבירה כל כך וכשהמציאות עולה על כל דמיון היא מובילה להבנה שכשהפערים עמוקים מדי כבר אין דבר שיצליח לגשר בין שני אוהבים שפעם מצאו נחמה אחד בזרועות השנייה. כיום הזרועות הללו חונקות את האמת הכואבת שמוכרחה להיאמר ועליהם לשאת בתוצאות, כבדות ככל שיהיו.

רוצו לראות!

ההצגות הבאות:

24/6 ,27/6 ,28/6 ,30/6

תיאטרון הספרייה, רמת גן.